יצחק רבין הגדיר את שמעון פרס כחתרן בלתי נלאה. והיא היה כזה. הסכם אוסלו מייצג את השיא של החתרנות והפגיעה בדמוקרטיה גם של שמעון פרס. בן גוריון, שפרס כל כך העריך, אמר שלשום דור אין זכות לוותר על ארץ ישראל. פרס ורבין באמצעות שוחד זול של חברי כנסת ופירוק מפלגת צומת עשו דבר ששום יהודי מעולם לא עשה. בן גוריון שהיה מגדולי בניה של ישראל מעולם חשב שאין יהודי שיש לו זכות למסור את ארץ ישראל, בוודאי ללא קרב. את ארץ ישראל על חודו של קול של שוחד של מישרות כיבודים ומיצובישי מסרו רבין ופרס בכנסת. הם לא הביאו למשאל עם ולא בטיח. וזאת בניגוד למגוון של הבטחות של רבין לפני הבחירות.
הסיפור על פרס המדינאי הגדול הם קשקוש מוחלט – למעלה מ 1000 הרוגים. הסכם אוסלו הוא אסון מדיני ומעשי. הרעה את מצבה של מדינת ישראל כמעט מכל בחינה בזירה הבינ”ל. אין לפרס שום השג אמיתי שלא היה תחת חסותו של בן גוריון. הסכם אוסלו קבע שתנאי לכל פעולה הוא התחייבות מוחלטת של הפלסטינים לחדול מטרור. הם לא חדלו מטרור ליום אחד. יום אחד כשכל הטירוף הזה וכל מלחכי הפנכה לפרס ייעלמו מהתקשורת וניתן יהיה לדון ברצינות. ידברו על ההסכם הזה כאחד הדברים האוויליים שעשתה איזו שהיא ממשלה מעולם אי פעם ובכל מקום – שיאו של מצעד האיוולת. הסכם חסר בסיס, חסר הגיון וחסר תבונה. שלרגע אחד לא היה לו סיכוי.
פרס עשה נזקים בלי סוף אבל התקשרות כיסתה והיללה. וכמובן לא הזכרתי שפרס התנגד ואף בצורה אקטיבית וחסרת אחריות להפצצת הכור הגרעיני בעירק על ידי ממשלת בגין הראשונה ב 81. המשמעות של ההתנגדות וההגיון שלה היא בלתי נתפסת. אף אחד פשוט לא מזכיר את זה.
תוכנית הייצוב הכלכלי של 85 לא הייתה שלו. התוכנית שלו הייתה 3 עסקאות חבילה שכשלו לחלוטין עד שהלך בסופו של דבר לגרסה של תוכנית הדולריזציה שטפלה במקור הבעיה שהיה אינפלציה שנבעה ממנגנוני ההצמדה במשק כמנו גם הפיחותים הבלתי פוסקים שדרשו קבוצות לחץ כמו היצואנים והפסקת הדפסת הכסף על ידי הממשלה.
הדבר הכי טוב שפרס עשה זה לטפל בעיתונאים. הוא עשה את זה בחייו והם עושים את זה עכשיו גם אחרי מותו.
הוא היה רודף כבוד בלתי נלאה. והוכיח את זה כשהלך לקבל נובל עם גדול רוצחי היהודים במחצית השנייה של המאה ועשרים. ולא שעראפת הפסיק את הטרור. הוא מעולם לא הפסיק. רק פרס המשיך לטעון שוב ושוב בניגוד לכל העובדות שלעראפת אין חלק בטרור. אז אל תספרו לי שהוא אהב את עמו יותר מאשר את כבודו העצמי ושכל מה שעשה עשה מאהבת עמו. זה פשוט לא נכון וצריך וחובה לומר את זה. אני רוצה רק להזכיר שפרס התנגד למבצע חומת מגן. המבצע שהפסיק את גל הטרור הגדול של ערפאת. וגל הטרור של ערפאת והכנופיות שלו היה גם שבר גדול באמון של הציבור באוסלו. אבל אף אחד לא מדבר על זה.
אף אחד לא מספר כולל לא העיתונאים שדורשים בשם חופש המידע כמה עלתה הכביסה המלוכלכת של נתניהו שרובי רבילין קיצץ בעשרות מליונים את תקציב בית הנשיא אחרי פרס. עשרות מליונים! שרבים דיברו בשקט על האירוח “הנדיב” בבית הנשיא. אבל אף אחד מהאמיצים לא דרש בשם חופש המידע לדעת למה ומה עלה כל כך הרבה – ומדובר במיליונים רבים לא במאות אלפים כמו נתניהו מה שלא הפריע לפרס אחרי שהיה נשיא לדבר על הצורך לסייע לחלשים ומחסור בתקציבים…
הוא היה נשיא מדינת ישראל וגם הנשיא שלי וגם לי עצוב אחרי מותו ובוודאי אין שמחה חס וחלילה. כל עוד היה בין שמיים וארץ חשבתי שלא ראוי לדבר על אדם שנאבק על חייו ובצורה הירואית. לא חשבתי שראוי לדבר עליו ביום מותו. אבל העובדה שמעטים כל כך בוודאי בערוצי התקשורת הגדולים לא מעיזים לומר את מה שצריך ומנסים לייצר מורשת היכן היא איננה קיימת היא מכעיסה וגורמת נזק.
אם אתם רוצים קנה מידה אובייקטיבי בדבר שהיה החשוב מכל לפרס אז תביטו על הציבור הערבי/הפלסטיני ששמחו וצהלו וברכו על מותו של פרס. מבחינתם הוא כובש ורוצח. אם זו איננה עדות לכישלונו המוחלט של פרס אינני יודע כיצד ניתן להסביר את זה יותר טוב. אבל כמובן תאשימו את נתניהו. יכלו הרי לומר שפרס רצה שלום ונתניהו החריב. זה לא מה שהם אמרו. הם שנאו ושונאים את פרס הצעיר ואת פרס המבוגר באותה המידה. ואלו ששונאים אותו היום ברובם המכריע הם אנשים צעירים שלא הכירו אותו לפני 40 שנה. הם הכירו אותו כאיש שחיבק את ערפאת ורצה באבו מאזן.
תיבת תהודה והקילוס העצמי אומרת שפרס הוא איש שלום גדול. האנשים שאמורים היו להעריך אותו כאדם שרצה להביא להם מדינה עצמאית שמחו וצהלו ביום מותו. זה אמור לומר לכם דבר מה אובייקטיבי על מידת ההישג שלו בדבר שהוא הכי התגאה בו. וזה כבר לא קשור לדברי הכפירה מפי כופר חסר דעת כמוני.
הדבר הטוב ביותר שאוכל לומר על פרס זה כששאלו אותו פעם בראיון מה היה היום העצוב בחייו (לפני רצח רבין) הוא ענה שזה היה היום שבו נהרג יוני נתניהו. האמנתי לו באותו הרגע. על זה זכות גדולה שמורה לו עימי ותבונה רבה שהוא לימד אותי. רבין על אותה שאלה אמר שזה היה יום מותה של אימו המבוגרת.
פרס בחר להיקבר לא לצד אשתו אלא בחלקת גדולי האומה. זכותו כמובן וטיב יחסיו עם אשתו הם לא מענייני. אבל מותו כמו גם חייו אינם עניין אישי. הוא קבע את זה לא אני. מנחם בגין בחר להיקבר בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. זו הייתה צוואתו של בגין, הלוויתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ”ל, שיר ביתר
ואידך זיל גמור!
System D 