התחנפות ביזנטית

כה אמר שמעון פרס באחד מהרצאותיו לילדים: “צריך יותר לדמיין מאשר לזכור בעל פה. תלמדו פחות את ההיסטוריה, כי לא חשוב איך נפוליאון ניצח במלחמות או איזה אף היה לקליאופטרה. אפשר לשנות רק את העתיד” –
ציטוט מתוך ביקור של פרס בית הספר מקיף ח’ בבאר שבע 02/2006.

זו כמובן לא הייתה אמרה בודדת מהסוג הזה. שמעון פרס אהב לחזור עליה בהטיות שונות והתקשרות לצטט אותו. יותר מפעם אחת אמר פרס: “אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מבטל את לימודי ההיסטוריה, הרי בעידן האינטרנט אין טעם לשנן כמה אנשים נפוליאון הרג”.

כמו כן אמר פרס בכינוס בנושא האינטרנט בצרפת: “שחררתם אותנו מהצורך לזכור, ניתן לגלוש בגוגל. האינטרנט הוא המורה הגדול של העתיד. תפקידכם להגדיל מספר הבלוגים מ – 60 מיליון כיום ל – 6 מיליארד. האינטרנט מאפשר לבני האדם היום להתרכז ביצירה ובדמיון וליצור עולם חדש. בתשובה לשאלה “מה יש לעשות בעתיד?” השיב “עשרת הדיברות עם אינטרנט אחד”.

אף אחד בתקשורת לא באמת עימת את שמעון פרס עם חוסר הרצינות של אמרותיו ומשמעויותיהן החינוכיות ההרסניות בזמנו. כמובן שאף אחד בתקשורת שכה חרד לחינוך הישראלי לא טרח להסביר מה המשמעות של אדם כה בכיר שמבזה מורים להיסטוריה או כל מקצוע אחר כאשר הוא טוען בפניהם אל מול תלמידיהם שאין ערך לשינון וללמידה.

אז מספר הערות על האמרות הללו ומה שהן מייצגות בעיני.

הדוכס מוולינגטון, ארתור וסלי, הביס את נפוליאון בווטרלו (יוני 1815) גם כי הוא למד את קרבותיו והתנסה מול צבאו בקרבות בחצי האי האיברי (1809-1813). נפוליאון שהעריך מאוד את הדוכס מוולינגטון צוטט כמי שאומר, ערב הקרב שהכריע אותו בווטרלו, כי הוא עומד לבחון את עצמו מול וולינגטון.

מי שמתעמק בקרבות של נפוליאון בוודאי יודע שאחד הגנרלים שהפסידו לנפוליאון במערכה שנחשבה למערכה הגדולה והמוצלחת ביותר שניהל נפוליאון מעולם, המערכה באוסטרליץ (דצמבר 1805), היה גנרל רוסי בעל עין אחת בלבד גנרל קוטוזוב – Mikhail Kutuzov. קוטוזוב הונצח גם במלחמה ושלום של טולסטוי. קוטוזוב חשב כבר במערכה, שנודעה לאחר מכן כמערכה על אוסטרליץ, שאין לאירופה תשובה לקרב התנועה והירי של נפוליאון. הטקטיקות של נפוליאון יושמו באמצעות מיומנות התנועה והמשמעת של חייליו ומצביאיו. גנרל קוטוזוב התעקש לרכז כוח גדול מאוד ולבצע קרב סטטי מעמדות יתרון גיאוגרפי בקרב אוסטרליץ. הצאר שלו אלכסנדר לא קיבל את עמדתו ובניגוד לדעתו של קוטוזוב הניע את הצבא הרוסי מהרמה השולטת, רמת פרטזן. עזיבת רמה זו תרמה תרומה המכרעת לתבוסה של בעלות הברית באוסטרליץ. מהרמה הזו קרעו תותחיו של נפוליאון את שורות הצבא הרוסי. אין ללמוד מכך שלקוטוזוב הייתה רק גישה אחת לקרב. כאשר נקרתה לו ההזדמנות ב 11 בנובמבר לפני הקרב באוטרליץ באותו מקום שבו נשבה ריצרד לב הארי בחג המולד ב 1192 ובתנאים דומים הוא הביס בקרב של תנועה והכרעה בדירנשטיין גייסות צרפתיים שלא היו תחת פיקוד ישיר של נפוליאון.

במערכה על אוסטרליץ ובקרבות שקדמו לקרב הגדול הזה קוטוזוב ניהל קרבות נסיגה עיקשים ועקובים מדם מול נפוליאון כאשר הוא מסרב להגיע למצב של קרב אחד מכריע שאותו רצה נפוליאון. את הלקחים מהקרב הזה יישמו היטב קוטוזוב ושר המלחמה הרוסי, דה טוליי, בקרב על רוסיה. הם ריכזו כוח של רבע מיליון איש מול נפוליאון וגררו אותו לסדרה בלתי נגמרת של קרבות קטנים שאותם לא רצה נפוליאון. נמנעים מקרב אחד גדול. הם התישו וקרקעו את הצבא הצרפתי הנייד. הם שחקו את הצבא הצרפתי על פני מרחבי רוסיה. בשיאה של הלחימה הם אף שרפו את מוסקבה כחלק ממדיניות האדמה החרוכה שכבר קוטוזוב נקט בה בקרבות שהובילו לקרב הגדול באוסטרליץ. קוטזוב הקיז את דמו של הצבא הצרפתי, כשליש ממנו אבד בקרבות הישירים הקטנים עוד לפני החורף. קוטוזוב ניצח את נפוליאון למרות תבוסתו באוסטרליץ. חשוב ללמוד כיצד ניצח וכיצד הפסיד נפוליאון.

מלחמה ושלום מייצג ושיווק את האתוס הרוסי של עמידה איתנה, כפי שבאו לידי ביטוי קרב על רוסיה מול נפוליאון. זה הבסיס של האתוס הרוסי של עמידה איתנה. של הקרבת כוח אדם מול פולש עד שחיקתו תוך הסתייעות בתנאי מזג אוויר והתחפרות חורף. מלחמה ושלום הוא הבסיס האידאולוגי של האתוס הרוסי שהיווה את הבסיס לניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. האתוס הזה של התחפרות ושל ניצחונות טקטיים קטנים ועקשניים שירת אותם בסטלינגרד ושירת אותם בקרב על מוסקבה ועל סנט פטסבורג. בעיקר הוא שירת אותם בקרב הגדול ביותר בחזית המזרחית בקרב על קרוסק (יולי-אוגוסט 1943). הקרב שבו נשבר הצבא הגרמני מול התחפרות בלתי אפשרית לשבירה של הצבא הרוסי. בקרב הזה קרב התנועה הגרמני נשחק. כמה מתאים שאחת ממתקפות הנגד הגדולות הרוסיות על הצבא הגרמני הפולש בקורסק נקראה על שם האיש שהמציא את צורת ההתנגדות הרוסית. שמה של התקפת הנגד הוא כמובן מבצע קוטוזוב על שם האיש שיותר מ -100 שנה קודם הביס את נפוליאון. אבל העיקר ששמעון פרס חושב שאין מה ללמוד מההיסטוריה של נפוליאון. מזל שהרוסים לא חשבו כך.

יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד על נפוליאון ועל חשיבותו העצומה להיסטוריה האנושית כמו גם על חשיבותו ליהודים ולעם ישראל. נפוליאון היה גאון גדול, במגוון של תחומים.

נפוליאון יצר את הקוד המשפטי הראשון שנוסד במדינה עם מערכת משפטית אזרחית. הוא היווה רפורמה של החוק הצרפתי, והתבסס על ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי-זכות לרכוש. העובדה כי הכרזה זו כללה גם את היהודים הביאה להטבה ניכרת בזכויות היהודים גם בשאר רחבי אירופה שנכבשה על ידי נפוליאון. הקודקס הוא אחד מדברי החקיקה המשפיעים ביותר בעולם בעקבות כיבושי נפוליאון שהפיצו את הקוד ברחבי אירופה, ובזכות הקיצור, הבהירות והניסוח שלו, שהיוו השראה לקודקסים של מדינות אחרות. (מתוך ויקיפדיה)

מנשר נפוליאון אל היהודים שפורסם בעיתון הצרפתי “מוניטר” ב 20 באפריל 1799 הוא מסמך מרתק וחשוב: “עם ישראל, אומה ייחודית, אשר במשך אלפי שנים, תאוות הכיבוש והרודנות שללו ממנה את זכויותיה באדמת אבותיה, אך לא את שמה ואת זהותה הלאומית!…חושו! הראו שכוחם המוחץ של מדכאיכם לא פגע בגבורתם של צאצאי הגיבורים אשר בריתם כאחים הייתה מביאה כבוד אף לספרטה ולרומא (ספר החשמונאים א’, פרק י”ב, פסוק ט”ו), וכי אלפיים שנים בהם התייחסו אליכם כאל עבדים לא הצליחו לשבור את רוחכם”…חושו! זהו הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור (יואל ד’, כ).” חשוב לציין כי נפוליאון גם הוציא ב 1808 גם את הפקודה המחפירה אודות הגבלת חופש התנועה של היהודים. (מתוך ויקיפדיה).

לא יודע מה בדיוק ידע שמעון פרס על האף של קליאופטרה. מה שהוא היה אמור לדעת שמצרים הייתה אגן של תבואה ושליטי רומי ידעו זאת. הוא אמור היה לדעת שאלכסנדר הגדול עבר דרך מצרים וראה בה בסיס. אבל כשרכילות הופכת להיסטוריה ומשווקת על ידי ססמאות שטוחות אז אין לה באמת משמעות. רק כמובן ששמעון פרס שיווק את השלום של האמיצים של ערפאת אז כמובן שמעון פרס ראה חשיבות ענקית לאנשים שמקדמים אותה. יש חשיבות כמובן לרכילות של ההיסטוריה כשהיא מסופרת בהקשר הראוי. האימפריה המונגולית של גינגיס חאן פורקה גם על השאלה אם בנו הבכור היה באמת שלו.

אבל יש הסבר עמוק יותר וחשוב יותר מדוע צריך ללמוד היסטוריה ומדוע לימוד ההיסטוריה חשוב למערב. אוסוולד שפרנגלר כתב ספר רחב היקף וידע אודות המערב העולם וההיסטוריה – שקיעת המערב (1918). הספר גם היום למי שקורא אותו הוא פלא ואוצר של ידע ותובנות מעורר פליאה ותדהמה אצל הקורא (לפחות הקורא הזה). אחת התובנות המדהימות של שפרנגלר הייתה שאחד הדברים שמאפיינים את המערב ומבדילים אותו משאר התרבויות היא התודעה ההיסטורית שלו. לדברי שפרנגלר העובדה שהמערב מסתמך על ההיסטוריה שלו עצמו כמנוף ובנייה לעתיד היא תכונה ייחודית למערב. תביטו על כותרת הספר של שפרנגלר שוב ותבינו מה חושב שפרנגלר על הצורך והחשיבות בלימודי היסטוריה.

אלאלן בלום בספרו הגדול והחשוב דלדולה של הרוח באמריקה ממשיך את דברי שפרנגלר רק מזווית אחרת ומתייחס להיבט נוסף בתיאוריה של פרס. שמעון פרס דיבר בפני תלמידים ואמר להם בעצם אל תקשיבו למורים שלכם, אל תקשיבו לשיטות ההוראה שלהם. תמרדו בסמכות המורית ותמרדו גם בסכמות ההורית. ממש לפי השיר של פינק פלויד – We dont need no education. זה נשמע מאוד “מגניב” ומדבר אל “הדור הצעיר” כשאדם מכובד כל כך אומר דברים מהסוג הזה. אל תקשיבו לצורך בשינון וידע, אל תקשיבו למורים ולהורים תקשיבו רק לעצמכם ולי, רק תדמיינו – Imagine. על זה מדבר בדיוק בלום. על שבירת המסורת הליברלית הקלסית. פרס בעצם הורה על קריאת תיגר על הליברליזם הקלסי. זה שדוגל בחינוך לידע ולערכים להשכלה וכן גם למשמעת ולשינון. אין צורך אמר פרס רק תדמיינו. תדמיינו שאין מלחמות, תדמיינו שאין מדינות תדמיינו…תדמיינו מזרח תיכון חדש… פרס קרא תיגר על העקרונות של הרפובליקה על השמרנות של המייסדים כגון דוד בן גוריון. בלום דיבר על שקיעתה של אמריקה כי הוא טען שיבוא היום שאמריקה תעצים את את אידאל היחסיות. שייבוא הרעיונות הניהיליסטיים מאירופה יביא לשקיעתה של אמריקה. פרס היה המשווק הראשי של אידאלים אלו בישראל.

אבל בכך לא מסתיימת הבעיה עם תפיסות ההיסטוריה של שמעון פרס. עד כאן זו בעיקר אנקדוטה. שמעון פרס שיווק את הטענה אודות האקספרסיוניסטיות שאין באמת חשיבות להיסטוריה. הרבה יותר חשוב הדמיון הוא טען משינון עובדות. הטענות האבסורדיות שלו אודות גוגל ולימודי המתמטיקה ראויות לאזכור. אלו טענות שכמובן אין להן שום אחיזה במציאות לא ההיסטורית אבל ובעיקר לא המדעית. אלו טענות של “איש חזון” שהתגשמותן הוא הרי אסון. אני נתקל בטענה הזו יותר ויותר. העולם כבר מאות שנים עובר למצב שבו גילויים שהם מבוססים על תצפיות יום יומיות הולכים ונעשים נדירים. בכדי לגלות היום דברים ובכדי להמציא דברים בעלי משמעות רצינית אדם נדרש לבסיס ידע טכנולוגי ומדעי נרחב. זה איננו מושג רק באמצעות דימיון כמו שטען פרס אלא באמצעות ידיעה בסיסית והבנה רצינית של מדע וכן גם שינון עובדות. היות ופרס לא היה באמת איש מדע ולא היה אדם שיטתי הוא היה איש של אופנות טכנולוגיות. ניצב בראש כל מה שנראה לו באותו הרגע כאופנה הטכנולוגית המובילה – אקספרסיוניסט טכנולוגי. כך היה כשתמך וקידם את המיזם הטכנולוגי של Better Place כאשר היו קולות חשובים שהצביעו על בעיות טכניות משמעותיות שהושתקו (“לפני שנתיים עוד דיברנו על החזון, ומדובר במעבר מהיר מאוד מחלום למציאות” – שמעון פרס על המכונית החשמלית של שי אגסי שאותה הוא קידם). כך כשטען שכל מה שצריך זה גוגל שזה כמובן דבר הבל ממדרגה ראשונה. יש עוד דוגמאות רבות מעבר לדוגמאות הללו שבהן פרס דיבר על אופנות טכנולוגיות כמשווקן. זה איננו חזון. זו תועמלנות תקשורתית ריקה מתוכן ומשמעות על קליק בייט לכאורה צעיר ומגניב.

התקשורת הישראלית לא הפסיקה השבוע לשבח את כל אלו שבאו להלווייתו של שמעון פרס וציינה כמה יש בכך הוקרה לאיש ולפועלו. בהנדסת התודעה שמתבצעת כרגע שמעון פרס הוא אבי האומה המחנך הגדול המורה הבלתי סופי, המדינאי הגדול ושמש העמים, איש החזון. התיאור והקילוס של הלוויתו מזכיר תיאור שקראתי על הלוויה אחרת שהתרחשה לפני מעט יותר מ-100 שנה. גם שם באו שועי עולם להלוויה שאחריה הייתה מלחמה גדולה. להבדיל מההלוויה ההיא בהלוויה של פרס המלחמה החלה כבר בימיו וגם בעיקר בגלל חזונו על מזרח תיכון חדש.

“כה זוהר היה המחזה בבוקרו של חודש מאי 1910, בצאת תשעה מלכים רוכבים את מסע ההלוויה של אדוראד השביעי, מלך אנגליה עד שהקהל הממתין ביראת כבוד דוממת ולבושת שחורים לא היה יכול לעצור בעד אנחות ההתפעלות. בשני ובתכלת, בירוק ובארגמן רכבו משולי הארץ העליונים… יחד ייצגו כל אלו שבעים אומה ולשון, בהתגודדות הגדולה של בני מלכים ורמי תואר, שהתקבצה אי פעם, למקום אחוד, והייתה אחרונה מסוגה. ענבלו המעומעם של “הביג בן” צלצל תשע פעמים שעה שמסע ההלוויה יצא מן הארמון, אל בשעת ההיסטוריה הייתה זו שעת שקיעה. כך פותח ברברה טוכמן (זוכת פוליצר פעמיים) את ספרה זוכה הפוליצר התותחים של אוגוסט 1914 אודות המלחמה ששנתה את המאה ה 20. 4 שנים ושלושה חודשים לאחר מכן האומות שנציגיהן השתתפו בהלוויה נלחמו אחד בשני במלחמה הנוראית ביותר שידע העולם עד אז. ואדוארד השביעי היה חלק מהרכב הכוח והתפיסות שהביאו למלחמה הנוראית הזו.

בספרו האינטלקטואל האמת והכוח מתאר פרופסור שלמה זנד את הקשר שבין הפוליטיקה, הפרסום והאינטיליגנציה. לבריטים הייתה שיטה אל מול העמים שכבשו. הם היו מרוממים בתארים באחוזות בפרסים את אלו שתאמו את דעתם. הרבה כובשים עשו זאת. הבריטים הביאו את זה למדרגת אומנות. לא פלא שבאו כל כך הרבה שועי עולם להלוויתו של פרס. הוא תאם לרצונות שלהם ועשה יד אחד איתם לחלוקת הארץ הקטנה הזו שכבר חולקה בעבר. אין בהגעה שלהם בכדי להצביע על גדולתו להבנתי, אלא בדיוק להפך.

רבים כל כך מציינים את שמעון פרס איש השלום והחזון. כבר קראתי השבוע ששמעון פרס היה גדול על המדינה. לא היה לשמעון פרס לאחר הסתלקותו של בן גוריון וכשלא היה תחת חסותו שום חזון שהיה בר קיימא ועצמאי. שמעון פרס היה הפוליטיקאי האקספרסיוניסט האולטימטיבי. כמעין זוזף פושה מודרני, כפי שתואר בצורה כל כך נפלאה על ידי סטפן צוויג. החזון של שמעון פרס היה מזרח תיכון חדש. המזרח התיכון לא נבנה בהבל פה ולא תוצאה של הסכם במבצע הוזלה. זו תפיסה רדודה של המציאות שלא לדבר על ההיסטוריה. יישום של תפיסה זו היה והנו יקר בצורה בלתי רגילה מכל בחינה כלכלית ואנושית והוא בעיקר מסוכן מאוד למדינת ישראל.

מסע ההלוויה של שמעון פרס היה מסע של התחנפות ביזנטית של התקשורת הישראלית. התוצאות של מדיניותו והתנהלותו של פרס הם כבר עכשיו אסון גדול. לא צריך לחכות ארבע שנים. הלוויתו של שמעון פרס היא לא סוף הליך השלום היא אולי רק התחלת סוף ההשתקה הממסדית של התקשרות הביזנטית סביב “הליך שלום”. הליך הזוי, חסר אחריות ששבר את מפרקתה של הדמוקרטיה הישראלית עם קניית חברי כנסת של צומת עבור מיצובשי ותפקידים בכדי להעביר הסכם היסטורי חסר אחריות ותוחלת.

כאשר דמותו של פרס לא תרכז ולא תעמעם את הביקורת של “הליך השלום” וכאשר ישקע האבק מכל האמרות על “החזון של פרס” וכאשר כל העיתונאים שהיו סביבו ונהנו מהקרבה אליו יפרשו אז אפשר אני מקווה יהיה לדבר על רצף האסונות שהוא הביא עלינו. עד אז כנראה נותר לנו לומר את האמת שלנו בינינו בין כה וכה אין מי שיקשיב כרגע.

סביב ההלוויה של פרס כל מה שנותרתי עימו הוא בעיקר עצב עמוק.