על הסמליות של טקס מדליית החירות, אובמה ושחקנים

הסרט גם יוצא חוצץ כנגד התרבות האמריקאית והאידיאולוגיה שהיא הצמיחה מסוף שנות ה 60. הגרעין האידיאולוגי הזה החל עושה שימוש בטיעונים ציניים בכדי לדרוש תשלומי העברה כאלטרנטיבה לחלום האמריקאי.

פורסט גאמפ טוען כנגד חלקים משמעותיים מדור שלם שתולה את האשמה לחוסר הצלחתו בכל אחד אחד חוץ מאשר בחוסר נכונותו לקחת אחריות על חייו גם עם נעשה בהם פשע בסיסי ונוראי על ידי המבוגרים בילדות. Gary Sinise הנפלא המגלם את סגן דן מפקדו של גאמפ מייצג דמות מורכבת הרבה יותר מגאמפ הפוכה לג’ני (רובין רייט) שעוברת ממרירות על העוול שבוצע לה להשלמה, קבלה התגברות והצלחה שבאה עם ההשלמה והפסקת הטלת האשם בנסיבות/באלוהים/בממשלה/אחרים.

הנשיא אובמה מייצג את סוג האידיאולוגיה שפורסט גאמפ יוצא כנגדה. חבל שאובמה לא העניק פרס גם לשחקנית הנפלאה רובין רייט – הדמות שלה בבית הקלפים ובפורסט גאמפ הרבה יותר מתאימה לאובמה.

יש מידה רבה של סמליות בתמונת הראי הזו.

אבל יש גם מידה רבה של סמליות בטקס האחרון של אובמה בו הוא מעניק את מדליית החירות לאמריקאים מצטיינים (זה לא מוענק רק לאמריקאים).

מבין 21 האנשים שהעניק להם אובמה את הכבוד האזרחי הגדול ביותר באמריקה, את פרס החירות, 12 איש הם מתעשיית הבידור מהם: מייקל גורדן, קרים עבדול גבאר, אלאן דגנרייס, רוברט דה נירו, רוברט רדפורד, דיאנה רוס השדרן ויין סקאלי ועוד.

12 איש אלו זכו להכרה ענקים בימי חייהם מציבור רחב. פניהם והשגיהם הביאו להם רווחה כלכלית כבוד ויקר. “פורסט גאמפ” המקבל כבוד מהנשיא גונסון הוא הדוגמא לאזרח/חייל הפשוט הזוכה להכרה על ידי נשיא ארה”ב על אומץ ליבו ונאמנותו למדינתו, לערכיו ולרעיו בשדה הקרב תוך סיכון חייו.

מבין שלל הדברים הרעים שעשתה תעשיית הקולנוע בארה”ב לאמריקה בפרט מעבר לעיוות הברור של נרטיבים היסטוריים ורידודה של אמריקה היא הפכה את כוכבי הבידור למושאי הערצה ולמודלי חיקוי.

אין כמו טקס הענקת מדליית החירות האחרון של אובמה בכדי להדגים את העיוות ההיסטורי הזה.

הסרט הפך למציאות ולמציאות בסרט הזה אין שום משמעות רק לנראות יש משמעות. המהפך הושלם.