האנטי צרציל

ב 27 בפברואר 1860 נשא אברהם לינקולן את נאום חייו – הנאום שהפך אותו למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הוא עשה את זה בניו יורק במקום ששמו קופר יוניון (הדוכן עליו הוא נשא את הנאום עדיין שם). היה זה הנאום הארוך בחייו. בנאום הזה חזר לינקולן לאבות המייסדים של ארה”ב ובדק אחד לאחד את עמדתם אודות העבדות. הוא הוכיח שרובם המוחלט של האבות המייסדים התנגד לעבדות וסלד ממנה.

באותו הזמן מנהיגי ארה”ב חשבו שאין ביכלתם להקים את הרפובליקה האמריקאית ובד ובבד לנהל מאבק פנימי כנגד העבדות. הם האמינו שהעבדות תתבטל מעצמה בסופו של הליך היסטורי.

לינקולן תעב את העבדות ורצה בסיומה. הוא עם זאת היה מוכן לפשרה ההסטורית של קיום העבדות בדרום ובתנאי שלא תתרחב למדינות החדשות במערב ארה”ב. לזה הדרום לא הסכים (פשרה שמרביתה כבר הושגה ונשמרה ב -1820 הרבה לפני זמנו של לינקולן).

ביום שבת ה 16 ליוני לפני למעלה מחודש צויין 160 שנה לנאום הגדול של לינקולן המצוטט גם היום נאום הבית החותר כנגד עצמו. (16 יוני 1858):

“A house divided against itself, cannot stand. I believe this government cannot endure, permanently, half slave and half free. I do not expect the Union to be dissolved — I do not expect the house to fall — but I do expect it will cease to be divided. It will become all one thing or all the other. Either the opponents of slavery will arrest the further spread of it, and place it where the public mind shall rest in the belief that it is in the course of ultimate extinction; or its advocates will push it forward, till it shall become lawful in all the States, old as well as new — North as well as South.”

היה זה נאומו של לינקולן כאשר קיבל את מינוי של מפלגתו כמועמד לסנטור מטעם מדינת אלינוי.

אברהם לינקולן בוודאי מגדולי נשיאי ארה”ב אם לא הגדול מכולם. ספרים ופרסים על מחקרים אודותיו מתפרסמים גם היום.

האיש המיוחד הזה היה לנשיא הרפובליקני הראשון. המנהיגות והתבונה שלו היו מהגורמים המכריעים לנצחון הצפון. נצחון שהוטל בספק גדול. בין הסיבות הללו היו חולשת הממסד הצבאי של הצפון. ממסד שלא פעם חתר לתוצאת תיקו. אבל האיש הזה שרצה בשלום נלחם בכל הכח על עתיד אחר לארה”ב ועל עתיד אחר בכלל לדמוקרטיות מערביות.

בנאום גטיסברג (נובמבר 9, 1863) שלו אמר לינקולן:

“Four score and seven years ago our fathers brought forth on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived and so dedicated, can long endure…that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.”

אדם נוסף שבזכות כח אישיותו, מנהיגותו, תבונתו והפרספקטיבה ההסטורית שלו הציל את ארצו, המערב והעולם מהמשטר הנאצי, המשטר המתועב ביותר מעולם, היה וינסטון צרציל. הוא לקח את רעיון האחדות של שוחרי החירות והליברליזם לרמה הבאה בנאום גדול משלו (5 במרץ 1946).

היה זה נאום מסך הברזל כנגד הרודנות של ברה”מ.

” If the Western Democracies stand together in strict adherence to the principles will be immense and no one is likely to molest them. If however they become divided of falter in their duty and if these all-important years are allowed to slip away then indeed catastrophe may overwhelm us all.”

יש קני מידה שונים למנהיגי דמוקרטיות – אחד מקני המידה החשובים ביותר הינה השאלה באיזו מידה הם נלחמים עבור עקרונות של הרחבת חירות או לפחות נלחמים על שמירתה.

בשורה הראשונה של מנהיגי הדמוקרטיות אי פעם נמצא האיש הגדול הזה אברהם לינקולן. נאום הבית החותר כנגד עצמו הוא ההתחלה של המסע שלו לנשיאות ארה”ב. מסע להצלת הדמוקרטיה האמריקאית ולהולדתה מחדש כפי שהגדיר אותה באלגנטיות נצחית בנאום גטיסברג שלו. דמותו חקוקה באבן בהר רשמור מעשיו חקוקים בהסטוריה האנושית. הם ייזכרו ויאירו את דרכנו כל עוד תהיה דמוקרטיה אמריקאית ונקפיד ללמוד הסטוריה.

מדינת ישראל חקקה בהכרזת העצמאות שלה את ההבטחה להיות בית לאומי ליהודים (חק השבות) בד בבד הבטיחה זכויות שוות (מהן חופש דת ופולחן) לכל אזרחיה הלא יהודיים. לא כל הדברים הללו התקיימו והמסע לקיומם לא הסתיים. זו דרך ארוכה. אבל השאיפה לדרך הזו הייתה תמיד תקווה כפי שהיא הייתה בארה”ב וכפי שהיא הייתה במקומות אחרים כולל באירופה.

התקווה הייתה חקוקה על לבבות היהודים כבר אלפי שנים והשיר התקווה רק ביטא אותה באלגנטיות נצחית.

ממשלת ישראל החליטה להוציא את עצמה מהרצון להשתייך למערב מסיבות קונקטורליות פנימיות כאשר הייתה לה האפשרות לחוקק את חוק הלאום תוך הבטחה של שוויון זכויות ללא יהודים. היא בחרה לא לעשות כן.

כפי שאמר פעם הנרי קיסינגר לישראל אין מדיניות חוץ רק מדיניות פנים.

צרציל שבנימין נתניהו כה אוהב להתהדר בו הסביר את החשיבות של השתייכות לברית המדינות הליברליות. הוא מקפיד להתייחס אליו אבל כמעט בכל דבר הוא עושה את ההפך הגמור.