Take a chance on me

לפני שנה פתחתי את ההרצאה שלי בכנס ייעודי של מפתחי תרופות עם השאלה “מה הוא השיר שמשקיעים ממש שונאים?” חבורת הרופאים והביולוגים שהקשיבו לי השתוממו מהשאלה המוזרה – הצגתי להם קליפ קצר של להקת אבבא

 

If you change your mind, I’m the first in line
Honey I’m still free
Take a chance on me
If you need me, let me know, gonna be around
Gonna do my very best and it ain’t no lie
If you put me to the test, if you let me try

Take a chance on me
(That’s all I ask of you honey)
Take a chance on me

We can go dancing, we can go walking, as long as we’re together
Listen to some music, maybe just talking, get to know you better
‘Cause you know I’ve got
So much that I wanna do

 

המייל מפירס הגיע שלשום, “דן אנחנו שוב עושים כנס משקיעים בבוסטון נשמח אם תבוא גם השנה לכנס. יהיו שם גם קרנות הון סיכון שמחפשות השקעות בביו/בפארמה.  נראה לנו שהפרויקט שלך עם ההתקדמות העצומה שלו יכול להתאים השנה מאוד.”

נסעתי לכנס בשנה שעברה עם תקווה גדולה מאוד. הניסויים שלנו הראו עקביות ופעילות. התאוריה מאחוריהם הראתה הגיון רב שנבדק שוב ושוב על ידי בכירי תעשיית הפארמה רק חודש קודם לכן בשני כנסים מדעיים ייעודיים.

כל מה שהיה חסר לנו זה כסף להשלים ניסויים ומעט מרווח נשימה.

זה כנס גדול עם מספר מסלולים. מהם גם פארמה. הגעתי ערב קודם על מנת לבצע חזרה על המצגת – היו לי 8 דקות בדיוק. קיבלתי הערות בחזרה הגנרלית. חזרתי לחדר וביצעתי שיפורים על בסיס מה שהתבקשתי. למחרת, הצגתי בפחות מ-8 דקות. קיבלתי משובים נהדרים על המצגת.

אח”כ, היו פאנלים של אנשי תעשיה עם 7-8 אנשים על במה שעסקו במגמות בתעשייה. הבנתי שאין לי סיכוי.

הם סיפרו שהם רואים כ-200-300 מצגות בשנה. מתוכן הם בוחרים את המצגות והרעיונות המושלמים. שלנו רעיון נהדר, בסיסי ודרמטי מאין כמותו בשוק עצום אבל הוא לא מושלם – עדיין לא סיימנו את ההוכחה – היא במרחק מאות אלפי דולר בודדים.

המסר היה חד משמעי – אנחנו רוצים מצגת מושלמת. אנחנו רוצים שכל אי הוודאויות הטכניים יסתיימו. אנחנו רוצים לשים כסף עכשיו בכדי להביא עוד מכירות. אנחנו רואים כל כך הרבה רעיונות, אנחנו בוחרים את הטובים ביותר. בכל הפאנלים הללו כל 7-8 אנשים חזרו על אותה מנטרה – “המצגת צריכה להיות מושלמת.”

למדתי לתואר שני בארה”ב באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אני מאוד מעריך את התרבות האמריקאית ואת ההישגים העצומים שלה. אבל היה לי פשוט עצוב בכנס. ישבו, לטעמי לפחות, בפאנלים אנשים שנראו כמו שכפולים. אף אחד לא אמר דבר שונה. הראשון אמר תשובה, השני אמר חלק אחר של הרעיון וכל השאר שנשאלו חזרו לחצי הראשון או השני של התשובה. לא באמת היה שם דיון. הייתה שם בעיקר אינדוקטרינציה של הרעיון של מושלמות.

זה היה המסר: אל תטעה במצגת פן יבולע לך. אל תעשה אותה מסובכת מידי. אנחנו לא רוצים רעיונות מורכבים. אנחנו לא רוצים רעיונות פורצי דרך באמת. אנחנו רוצים בינוניות מסדר הגודל הטוב ביותר.

ב-8 ביוני השנה צוינו 40 שנה לנאום הגדול של אלכסנדר סולז’ניצין בהרווארד – נאום אדיר אחד הנאומים הגדולים של המאה ה -20. הוא דיבר שם על הפיחות שקיים במערב באומץ האזרחי. שהפיחות הזה הורס את המערב. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי לעומקו את הטיעון האזרחי של סולז’ניצין ומדוע הוא בחר לומר את זה בהרווארד. האוניברסיטה הזו שנחשבת אחד המעוזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם לא הייתה מאוד מרוחקת ממקום הכנס בבוסטון.

היה לי חבל שמה שמוגדר כיזמות וחשיבה פורצת-דרך הפך בעיקר לתעשייה של סינון של חוסר מושלמות. יש לי כל כך הרבה סיפורים על רעיונות גדולים ומוצלחים שלא היו מושלמים. אני בטוח שגם לכם. היה לי עצוב לגלות שבסופו של דבר חלק משמעותי מהתעשייה הזו הפך לעיסוק, לטעמי, שהוא בעיקרו תפל. זה הזכיר לי את מה שאמרו על פרידריך וילהלם הראשון שהיה המלך הפרוסי הראשון, ודווקא על ידי נכדו פרידריך הגדול –  “הוא היה גדול בפרטים הקטנים וקטן מאוד בדברים הגדולים.”