באחת השנים הראשונות בבית ספר יסודי הסבירו לנו ובצדק שלפני עיוור לא תשים מכשול לא מדבר רק על אנשים עיוורים פיסית ומכשול פיסי אלא על התעמרות ואחריות כלפי הזולת בהקשר הרחב שלה.
לא העלתי על דעתי מעולם שהמשפט הזה יכול להתפרש מילולית ועוד בצורה גרועה יותר במדינת ישראל מאז אותם “ימי בנימינה שלי”.
לרופאים יש את שבועת הרופא שבה הם נשבעים לא לגרום נזק גדול יותר לחולה. לארגונים גדולים יש בד”כ אמנת שירות והבטחה למצויינות ויש את רכבת ישראל שיש לה קד אתי אחר לגמרי.
רכבת ישראל וועד העובדים שלה הוכיחו לא פעם שהם יעשו הכל בכדי לקדם את תנאיהם הם. כאשר דסטופיה ניהולית היא הנורמה בדרך קוטעים בעינויים קשים רגלו של אדם עיוור.
מנהלים ועובדים ברולטה הרוסית ששמה רכבת ישראל לא רק שלא יקחו אחריות אישית וניהולית על רשלנות פושעת בסגנון האינקווזיציה הספרדית, הם יגדילו לעשות ויעבירו את האחריות והפיצויים אלינו כמשלמי מיסים.
הסירו דאגה מלבכם זה רק ג’ורג ולא חס וחלילה אדם בשם ישראל (כץ). הרכבת שאמורה לנייד אנשים ממקום למקום ולאפשר עצמאות לבעלי מוגבלויות ניידה עכשיו אדם עיוור ונייד לכיסא גלגלים. בדרך היא קיצרה ככל הנראה את ימי חייו בצורה משמעותית תוך חשיפתו לסבל ועינויים בארוע עצמו וכמובן למשך שארית חייו.
אני כל כך אוהב את השיר “ימי בנימינה שלי” עם האיזון הנפלא שבו, עם האופטימיות העדינה שבו, שבה ברגעים היותר קשים ניתן לגשת לאותם מכמני לב של כל אחד מאיתנו וימי בינימינה הפרטיים והמשותפים של כולנו.
יותר ויותר עוברת בי התחושה שאהוד מנור ואהבת הארץ הגדולה שלו לא כתב שיר אופטימי הוא שם דגש על הטראגי:
“לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא”.
רכבת ישראל לא באמת משרתת את הנוסעים הישראלים “בבנימינה” שלנו היא פשוט אשכרה קוטמת אותם.
System D 