מטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ

ב-4 בספטמבר 2003 ביצעו שלושה מטוסי F-15 איגל של חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה אושוויץ (“טיסה 301”). 

מוביל הטיסה היה אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר הישראלי. 

באפריל 2008 שלח מפקד החיל דאז, אליעזר שקדי, את תמונת המטס לכל מפקד טייסת ומפקד בסיס בחיל, לכל חברי פורום המטה הכללי, לראש השב”כ, ראש המוסד, שר הביטחון וראש הממשלה, כאשר לכל תצלום נוספו המילים: “חיל האוויר מעל אושוויץ – בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו.”

כמו כן אמר שקדי – “800 שנה עשינו במדינה הזו (פולין) מה שאמרו לנו. פעם אחת נעשה מה שצריך”

ההסטוריון חוקר השואה יהודה באואר כי דבריו של אליעזר שקדי “800 שנה עשינו במדינה הזו (פולין) מה שאמרו לנו. פעם אחת נעשה מה שצריך” מצביעים על בורות, התעלמות מההתנגדות הפולנית ומכך שהיו אלה הגרמנים שנתנו את הפקודות בשואה. 

באואר מסכם את ביקורתו: “בבית קברות לא מניפים דגלים, ולא מקיימים מעליו טיסות ראווה. בבית קברות גם לא עושים הצגות מתואמות בין מטס לטקס על הקרקע, בשביל זה יש תיאטרון. בבית קברות הולכים על קצות האצבעות ובוכים… הטיסה מעל אושוויץ היתה מעשה ילדותי, ראוותני, מיותר לגמרי שציין רק את הרדידות של אלה שחושבים שבאמצעים כאלה ראוי לשמר את זכר השואה”

תמיד הפריע לי התמונה הזו ולא הצלחתי להסביר לעצמי היטב מדוע היא כל כך מפריעה לי. נראה לי שהצלחתי לשים את היד על מה שמפריע לי.

אף 15 מעל אושוויץ ב 2003 הוא לא תמונת נצחון הוא תמונת תבוסה. זה בוודאי מאוחר מידי בניגוד לטענות של שקדי.

הוא לא הפציץ באשוויץ והטיסה תואמה עם הפולנים. היא לא הייתה כהגדרתו: “נעשה מה שצריך”.

הטיסה לא מסמלת ניצחון גם כי הטיסה אם כבר (גם אם בצורה סימבולית) הייתה בין השאר צריכה להיות מעל ברלין לא מעל אושוויץ. זה לצערי חלק מהטעות. 

הפצצה מעל אשוויץ גם בזמן המלחמה הייתה אולי מפסיקה זמנית את הטבח (גם בבחינת אש על כוחותינו) אבל לא עוצרת את האוייב. 

התמכרנו כל כך לסממנים של כח ששכחנו אפילו היכן גם צריך וראוי להפגין אותם. 

להבנתי המטס לא מסמל נצחון כי 6 מיליון יהודים מהם מיליון ילדים מתו חסרי הגנה ובעינויים גדולים. העובדה שיש היום קרוב ל 6 מליון יהודים בישראל היא סיפור של תבוסה הסטורית ולא נצחון. היינו אמורים להיות עשרות מליונים לפחות בארץ ישראל ובאירופה.

אבל מה גרם ללוחם ולמפקד חיל האוויר ליזום ולדבר בצורה הזו? ומדוע הדימוי הזה תפס את דימיונם של כל כך רבים מאיתנו כולל את עבדכם הנאמן?

+++++++++++++++++++++++++
“אכן הטבת לשמור על טהרת העיר למען האלוהים ובית המקדש לא נטמע בידך”.
++++++++++++++++++++++++++

מספר יוסף בן מתתיהו אודות מרים בת אלעזר ממשפחת כהנים שככל הנראה כל רכושה וגם כל מזונה נשדד על ידי הקנאים: 

“הרעב פשה בקרביה ובלשד עצמותיה והוציא את מרים מדעתה. היא הרגה את התינוק שינק משדיה צלתה את גופתו ואכלה את מחציתה. החיילים שריח הבישול משך אותם מיהרו אל ביתה והיא הראתה להם את השאריות. הילד הזה ילדי הוא והמעשה הוא מעשה ידי אמרה להם. אכלו כי גם אני אכלתי אל תהיו רכי לבב מאישה ואל תהיו רחומים מאם. אך אם כה יראי שמים אתם וסולדים מן הקרבן שהקרבתי [יהיה זה] כאילו אכלתי בשמכם והשאר יישאר גם לי”

זה לא היה המקרה היחידי. 

טיטוס ששמע על המקרה הכריז שהוא יקבור את התועבה הזו של אם האוכלת את ילדיה שלה תחת חורבות יהודה וכי לא יותיר על פני האדמה עיר אשר בה זו הייתה סעודתם של אמהות. 

ואכן כך היה.

+++++++++++++++++++
“העיר לא תכבש לעולם משום שהיא שייכת לאלוהים” 
+++++++++++++++++++

צעק יוחנן מגוש חלב ליוסף בן מתתיהו – על כך ענה לו יוסף: “אכן הטבת לשמור על טהרת העיר למען האלוהים ובית המקדש לא נטמע בידך”.

צריך לזכור – היה זה יוחנן מגוש חלב שהורה להתיך את כל הקודש במקדש. הרומאים כלל לא רצו לשרוף את המקדש. אם היו רוצים היו יכולים לעשות את זה תוף כדי המצור. 

גם כאשר המלחמה כבר הייתה בהר הבית עצמו תוך כדי כך שהקנאים מתבצרים בקודש הקודשים עצמו הקנאים עוד האמינו שאיש לא יוכל להביס אותם.

יוחנן מגוש חלב לא היה היחידי. יהודה הפברובינקה הרומאית הייתה מושחתת כבר אז, על ידי מעמד כהנים מושחת. אלו שהשמידו את הכהנים המושחתים היו גרועים מהם. 

הזוועות שבצעו הקנאים היהודים השונים בזמן המצור הרומאי גם תוך כדי המצור אחד לשני (כולל שריפת מחסני מזון) ולעם שעליו ובשמו הם נלחמו, היו מהגרועים שעשו אנשים לבני עמם בהסטוריה האנושית מעולם. כולל אכילת מתים, אונס, שוד רצח ועינויים קשים. אין ציווי בעשרת הדברות שהקנאים לא הפרו בשם האל, בקודש הקודשים ומחוצה לו, שבשמו הם טענו לעליונות מוסרית ובעבורו לכאורה הם נלחמו.

אבל את זה לא מספרים כהני הדת היום וגם לא מחנכי בתי הספר. ההסטוריה היא מדע חלש מאוד אצלנו כמו גם השכלה כללית לצערי. התוצאות הן אסון בהתהוות.

כהני הדת ידברו על גבורתם הפיסית של הקנאים ועל שריפת המקדש על ידי טיטוס. הרומאים וטיטוס כלל לא רצו בשריפת המקדש כיעד צבאי. כאשר מדברים היום על מריבות פנימיות שהביאו לחורבן מדברים על המאבק הצבאי הפנימי בזמן המצור הרומאי. זה הלקח הלא נכון. 

למרד לא היה סיכוי גם אם הכוחות הצבאיים היו מתאחדים כנגד הרומאים. רומא הייתה אז עדיין אימפריה בשיא כוחה עם עליונות טכנולוגית, צבאית וכללית שייחסה חשיבות לשליטה בציר הגיאוגרפי של אפריקה אסיה. 

הרומאים פנו פעמים רבות לקנאים בהצעות לסיים את המרד ולחוס על האזרחים ועל המקדש. הצעות שנדחו בבוז ויהירות.

מאות בשנים הקנאות היהודית הדתית ביהודה הביאה לפרובינקה מפגרת כלכלית מכל בחינה. הפיגור התבטא בכל הבט כולל השכלה כללית וגם צבאית. 

ההערכה הלא נכונה שנבעה מבורות ויהירות משולבים באמונה דתית קנאית הביאה להערכה לא נכונה של כוחה היחסי של יהודה אל מול רומא. הבורות הזו המיטה את אסון המרד הזה שהביא למוות וחורבן של עמנו.

++++++++++++++++++++++++
האם יכולת לא קונבנציונאלית שמיוחסת לישראל שומרת עליה מפני השמדה?
+++++++++++++++++++++++++

סטניסלאב פטרוב היה מפקח התרעה מוקדמת רוסי בזמן שמערכת ההתרעה הרוסית דיווחה שהיא מזהה טילים גרעינים אמריקניים המשוגרים אל רוסיה מארה”ב ב-26 בספטמבר 1983 (בעת המלחמה הקרה בין המערב לברית המועצות ובנות בריתה), ושלושה שבועות אחרי הופל מטוס נוסעים קוריאני על-ידי הצבא האדום והרג מאות אנשים. החבר פטרוב קבע שהמערכת טועה בדיווח. על הפעלת שיקול הדעת הזה הוא נחשב עד היום לאחד האנשים שהצילו את העולם. כעשרים שנה יותר מאוחר הודו הרוסים בחצי פה שהיה פגם מהותי בהליך קבלת ההחלטות הרוסי ואלמלא החבר פטרוב ושיקול הדעת שלו הייתה אפשרות ריאלית של תגובה גרעינית רוסית כנגד ארה”ב. פטרוב זכה לעיטורים רבים ולהכרה בינ”ל נרחבת, אבל הוא לא היחידי, כמובן.

המגזין המדעי פרסם Bulletin of Atomic Scientists מאמר אודות טעות מקבילה אמריקנית שקרתה בעיצומו של משבר הטילים בקובה (אוקטובר 1962). על-פי טענתם של אנשי צוות בבסיס טילים אמריקני באוקינאווה הם קיבלו הוראה לשגר 32 טילים גרעיניים על רוסיה. טילים אלו היו בעלי ראשי נפץ חזקים עשרות מונים מהפצצה שהוטלה על הירושימה. המאמר מגובה בראיונות. המערכת האמריקנית באותו הזמן דרשה שורה של אימותים טכניים והוראת השיגור צלחה את כולם. הגיון וזהירות של אנשי הצוות במקום מנעו קטסטרופה עולמית. אלו לא היו המקרים היחידים המתפרסמים לאחרונה. בארה”ב התפתח דיון נוקב בשאלה האם באמת נשק גרעיני מקביל מביא ליציבות וכמה באמת היינו קרובים למלחמה גרעינית גם בטעות.

+++++++++++
פצצת אטום אחת
+++++++++++

אבל נניח שאמצעי הבטיחות גדולים יותר היום (אינני בטוח כלל וכלל – אבל אפשר לקוות) ונניח שלא מדובר באזור רגיש כמו המזרח התיכון שיש בו אנשים המקשיבים לקולות שקוראים להם לתקוף, אזי אנו נשארים עם הטיעון של איום מקביל המונע התקפה גרעינית על ישראל. 

במשך תקופות נשיאות שונות של נשיאים אירניים מרפסאנג׳אני, דרך אחמדינג׳אד, ועד ימינו אלו, מחזיקה ההנהגה האירנית בתפיסה שמדינת ישראל היא ״מדינת פצצת אטום אחת״ לפי הגדרתם, דהיינו שפצצת אטום אחת (או כמה במקביל) יכולות למחוק אותה כישות עצמאית מתפקדת. 

זו איננה פאקיסטן נגד הודו, כי זה לא אותו סדר גודל ולא אותם שיקולים. 

הנשיא רפסנג׳אני, שנחשב במערב כמתון, הסביר בעבר כי שימוש באטום כנגד ישראל לא ישאיר דבר בעוד שתגובה ישראלית כנגד מדינות האיסלאם תפגע בהן, אבל לא תחסל את התרבות הערבית המוסלמית. 

יתרה מכך, גם אם לא יהיה שימוש בפצצה גרעינית אירנית, הרי תחת האיום הגרעיני כשלעצמו ניתן יהיה לסחוט את מדינת ישראל ולא תהיינה חסרות סיבות. 

++++++++++++++
לסבל של האנוש יש משמעות
++++++++++++++

ב 2009 התנהל ויכוח בין אחד התיאולוגים הגדולים של זמננו William Lane Craig, ובין הפילוסוף Shelly Kagan מאוניברסיטת ייל באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. 

קריייג כחלק מטיעוניו טען שהיות והיקום בכל מקרה עומד לקרוס אין משמעות למעשינו כלל (ללא המצאות האל).

על כך ענה לו קגאן – שמי שעובר עינויים וסבל גם אם היקום יקרוס מחר בבוקר והיה כלא היה, לסבל של האנוש – בזמן שהיה קיים – יש משמעות.

++++++++++
אנחנו לא נצחנו באושוויץ אנחנו גם לא נצחנו בירושלים.
++++++++++ 

אבות אבותינו נטבחו במרד הגדול ורוב הסבל והמוות במרד נגרם על ידי בני עמנו.

מדינת ישראל תוכננה ונועדה לקום לפני השואה. השואה הפכה אותה לחובה מוסרית בינלאומית. 

אבל מדינת ישראל לא תשרוד תמיד אם לא נשכיל להתנהל בתבונה. לא תמיד נהיה החזקים ביותר באופן מכריע או חד צדדי. גם יכולת הספיגה שלנו איננה אין סופית. אבל אנחנו מתנהלים כאילו זה המצב.

מוות וסבל של אלפים/עשרות אלפים מאסון צבאי (בהנחה שבכך יסתיים עימות ואין ערובה לכך כלל כולל לא יכולת גרעינית שנטען שקיימת) כזה או אחר בישראל לא יכולה להחשב נצחון. 

התפיסות המשיחיות הללו שרואות בעצם ההשרדות סוג של נצחון שהונהגו אחרי בית שני ובהן מבטיחים את העולם הבא או אתוס של קיום שארית פליטה כהשרדות התודעה של העם נועדו לכסות על התבוסה הצבאית והדתית הקשה. הם נועדו לכסות גם על בגידת האל שהכזיב את עמו.

כאשר ראשי מוסד וראשי צבא בהווה או בעבר משמאל או מימין אומרים שלא ניתן להשמיד את מדינת ישראל – סליחה על הבוטות – הם פשוט מדברים דברי הבל. מוות של מאות אלפי אנשים ושרידות של השאר איננה נצחון וגם איננה שרידות.

מדינת ישראל שאחרי 1-3 פצצות אטום גם אם לא גדולות איננה ישות מדינתית מתפקדת. מאות אלפי הרוגים גם אם ובהנחה שתהיה תגובה ישראלית לא קונבנציונאלית (ושוב בהנחה שיש כזו בכלל ושניתן יהיה להגיב גם זה לא ברור כלל) לא יחזירו את המתים. 

ההרס יהיה כאן ללא יכולת שיקום.

וכל דור מחדש אנחנו בטוחים, כפי שהיינו בטוחים אז, שהנה מתקיימת לה ההבטחה האלוהית של ירושלים לנצח. 

את המחיר של ההזיות הללו משלמים ועוד ישלמו רבים.

ריקוד עם ספר תורה ובמדים באושוויץ על ידי מפכ”ל שוטרי/חיילי צה”ל הוא איננו נצחון על הנאצים. הריקוד הוא עדות לתבוסתנו ולאיחור הגדול בהדבקת המציאות על ידי ההנהגה המסורתית וגם הפוליטית העדכנית היהודית באירופה בזמן שלפני מלחמת העולם השניה. 

איחור שעליו הצביע והתריע מפניו זבוטינסקי בזמנו.
+++++++++

בעשור האחרון נחצה רף חשוב. בפעם הראשונה ההערכה היא שיותר ממליון איש מסוגלים כיום באמצעות טכנולוגיות מתקדמות במעבדות ביולוגיות קיימות, להפיץ מחלות הרסניות בהקפן ללא כל יכולת להכילן (בוודאי לא במהירות).

מה שמונע מאנשים לעשות מעשים כאלו הוא, בשלב הזה לפחות, כנראה איזה אתוס מוסרי קמעי. 

אבל באזור שיש בו חיכוך תמידי ומוטרפות דתית (שלא לדבר על פייק ניוז) עם אתוס של דבר אלוהים חיים וציווי אלוהי גם ההגנות הללו בתנאים מסויימים יתרופפו.

בכדי להבטיח שזה לא יקרה נדרש שאדם שיש לו מחשבות מהסוג הזה ירוסן על ידי בני עמו אם ברמת ההנהגה או ברמת המעבדה. ריסון כזה, ככל הנראה, התרחש עם הפרוייקט הגרעיני של היטלר שבו מדענים גרמנים חיבלו בהתקדמות הפרוייקט (אני לא מדבר על המאמץ הידוע של המים הכבדים היו עוד מאמצים).

++++++++++++++
מדע ההסטוריה
++++++++++++++

היוונים המציאו את מדע ההסטוריה (וגם את השיטה המדעית בכלל). ההסטוריון הרציני הראשון בקרב היהודים היה יוסף בן מתיתיהו. 

אוסקר שפרנגלר בספרו האדיר – The Decline Of The West, מסביר שהמערב היחידי מבין התרבויות הגדולות שעושה שימוש בהסטוריה (לפחות זו של עצמו) בכדי להתוות את עתידו. 

“This, then, is our task. We men of the Western Culture are, with our historical sense, an exception and not a rule. World history is our world picture and not all mankind’s. Indian and Classical man formed no image of a world in progress, and perhaps when in due course the civilization of the West is extinguished, there will never again be a Culture and a human type in which “World history” is so potent a form of the waking consciousness.”

מדע ההסטוריה לא התפתח אצלנו כי הייתה העדפה מבנית לאתוס. באמצעות האתוס קל יותר לכהני הדת לשלוט. 

עד היום האתוס אצלנו שולט ולא העובדות ההסטוריות. כאשר לא לומדים מההסטוריה נדונים לחזור עליה. 

לפי האתוס הזה אנחנו מנצחים כי עובדה שאנחנו עוד כאן (וכל קדמוננו המעונים יתאחדו עימנו בימי המשיח בגרסה הקיצונית יותר). כי הרי לא יכול להיות שיש מוות קדושים ומעונים ללא תכלית ומשמעות שאיננו קירוב הגאולה.

באתוס הזה המתיוונים (נציגיי המערב ומה שהם מייצגים כולל לימוד ההסטוריה ולא רק האתוס) הם בוגדים. האבסורד הוא כמובן שהציבור החילוני וגם המסורתי הוא ציבור שבהגדרה שלו הוא על פי כל המבחנים ציבור מתיוון. אבל כציבור הוא אימץ את הנרטיב הדתי של התיוונות כאסון. לא רק שהוא לא בוחן את הטענה הזו ברצינות הוא אף לא מסוגל לה כי כל לימודי ההסטוריה הרציניים בנושאים הללו או מוכחדים או מוקעים בישראל כשנאת ישראל ועבודה זרה. יוסף בן מתתיהו עשה כאן שירות עצום לעם היהודי, עם פרסום ספריו. הזדמנות אדירה לבצע תיקון הסטורי בהלך הרוח היהודי המשיחי ובאמצעות חשיפתו על כל אכזריותו הפנימית, אף כלפי מאמיניו עצמם (לא רק אכזריוו החיצונית) וחוסר תוחלתו. באמצעות ספריו הוא מדגים כיצד הקנאים המחזיקים והמקדמים את האתוס הזה בגדו בכל מה שהם החזיקו כמקודש ושבשמו הם נלחמו. העובדה שמספריו נלקחו והואר רק האומץ הפיסי של הקנאים מעידה על הבעיה יותר משאי פעם אוכל להסביר. 2000 שנה עברו ולטעמי לא למדנו דבר בהקשר הזה.

אני יכול לכתוב על כך עוד די הרבה. אבל נראה לי שהנקודה ברורה.

++++++++++++++++
חובה מוסרית כציווי השרדותי
++++++++++++++++

הסיכויים שלנו לשרוד באזור הזה תלויים במידה לא מועטה ביכולת שלנו להתנהל בצורה מפוקחת ואחראית מתוך חובה מוסרית עצומה לדור הזה ולדורות הבאים. 

היכולת הזו להתנהל בתבונה קשרוה קשר חד משמעי לא רק ליכולת הצבאית שלנו אלא גם להקרנה המוסרית אנושית שלנו כלפי הסביבה שלנו. 

רק היכולת שלנו לקיים דמוקרטיה אמיתית שבה ישולבו גם אזרחינו הערבים בצורה מלאה תוך כיבוד מלא של זכויות אדם ואזרח גם ללא אזרחים (חוקיים או שאינם כאלו כולל גם פלסטינים ומשיגי גבול) תאפשר לנו בסופו של יום גם לשמור על לכידות פנימית וגם לאט לאט לשנות את הסביבה שלנו ולהבטיח שסביבה זו תהיה שותפה אם לא לערכינו הדמוקרטיים אז לפחות לערכינו האנושיים. 

חברה כזו תראה את האלימות והמלחמות בצורה דומה לנו ותרסן גורמי קיצון בקרבה.

אבל אם דבריי נראים לכם דיבורי מה יפית אני מבקש להפנות אתכם למקור שאמור להיות נקודת ייחוס עבור המאמינים מבינכם. 

משה בן האנוש או הדמות ההסטורית הגדולה בכל הזמנים מצווה עלינו לפני מותו בנאום מורכב ונפלא את הציווי של היחס לגר (מיכה גודמן הנאום האחרון של משה – מומלץ בחום). 

משה מזהיר אותנו כי הארץ נמסרה לנו כפיקדון מהאל והיחס שלנו לגר הוא רכיב קריטי ביכולתנו לשמור על הארץ בבעלותנו. הוא מוסיף ואומר שבכל דור ודור אנחנו חייבים לחדש את חוזה השכירות על הארץ באמצעות התנהלותנו המוסרית. אבן בוחן ראשית בה היא משפט צדק ויחס לגר. 

+++++++++++++
ריקים, פוחזים, שרלטנים, מושחתים וקיצונים – רבותיי ההסטוריה חוזרת.
+++++++++++++

החברה הישראלית לא הולכת היום למקומות הללו. היא הולכת למקומות מוקצנים חסרי אחריות. היא מנוהלת על ידי אנשים שרובם המכריע ריקים, פוחזים,שרלטנים מושחתים וקיצוניים.

חלק גדול מאלו שאינם כאלו מחזיקים בדעות משיחיות או סמי משיחיות שכוללות אמונה בעליונות גנטית וגזעית.

מדינת ישראל מונהגת כיום על ידי המפלגה שחרתה על דגלה את טובת העם והמדינה בד בבד עם האמונה שכל יחיד הוא מלך, שיש משמעות לחופש בחירה, לרכוש פרטי ושיש לשמור על זכויות המיעוט. מעל הכל מפלגה שהאמינה שהדמוקרטיה הישראלית היא נשמת אפה וכוחה של מדינת ישראל. מפלגה שהייתה לי ולמשפחתי בית, לא רק פוליטי, מזה 3 דורות. 

+++++++++++

איני יכול לשאת עוד את האיוולת ההסתה והרוע. קצרה ידי מלהסביר ולשכנע. אני מודה לכם על ההקשבה. 

עשיתי כל מה שיכולתי. 

זה זמן להתרכז בזמן הפנאי שלי בדברים אחרים שמביאים עימם גם שמחה ולא רק סבל.