אנבסיס (יוונית: Ἀνάβασις) מאת קסנופון, הוא ספר שנכתב במאה ה-4 לפנה”ס, המתאר את קורותים של שכירי חרב יוונים ואת מסעם לתוככי האימפריה הפרסית וחזרתם ליוון. הספר מוכר גם בשם “מסע הרבבה” על שום 10,000 שכירי החרב שהשתתפו במסע.
סביב שנת 401 לפני הספירה הנוצרית מרד כורש הצעיר באחיו הגדול ארתחשסתא השני, מלך פרס. כורש גייס צבא גדול שהורכב גם מ-13,000 שכירי חרב יווניים. המרד הסתיים בקרב קונקסה (401 לפנה”ס), לאחר שכורש נהרג בהסתערות על מערך האויב.
לאחר מותו של כורש, שכירי החרב היווניים מצאו את עצמם בלב ארץ זרה ועוינת ובצד המפסיד. האחשדרפן הפרסי טיספרנס הזמין את 300 ראשי הצבא היווני לשיחות ובמהלכן שבה אותם והוציאם להורג.
הפרסים קיוו שהיוונים, שנותרו ללא מנהיגים, יתפזרו ויובסו בקלות.
הייתה זו הערכה מוטעית של החינוך וצורת קבלת ההחלטות היוונית. היוונים בחרו להם מפקדים חדשים, שאחד מהם היה קסנופון בעצמו ופתחו במסע המפרך צפונה לכיוון הים השחור. בדרך הם ניהלו תוך ל סדרה של קרבות קשים כאשר הם חסרי לוגיסטיקה בסיסית.
הספר מתאר בהרחבה את הקשיים שעמדו מולם, את הקרבות נגד שבטים עוינים, ואת התחבולות שנקטו על מנת להתגבר עליהם. סופו של הספר בהגעת היוונים לחוף מבטחים. גם מתוארות הדילמות המוסריות שאיתם היו צרכים להתמודד מול אוכלוסיה מקומית ומה היו השיקולים שלהם, כיצד הם שמרו על שדרת הפיקוד שלהם בתנאים לא קלים ועוד. ספר מרתק וחשוב בצורה בלתי רגילה לכל מנהיג.
יש הטוענים שהספר הזה היה הבסיס שנתן לאלכסנדר הגדול את הביטחון וגם את התובנה הטקטית כיצד להביס את הפרסים גם בארצם שלהם (התלות של הפרסים במפקד הכללי וחוסר היכולת לקבל החלטות עצמאית ברמה הטקטית) הביטוי המבריק והמובהק לכך הוא כמובן קרב איסוס 333 לפני הספירה.
(קרב איסוס התרחש בין צבא היווני-מוקדוני בראשותו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית בהנהגתו של דריווש השלישי, באסיה הקטנה, על גדות הנחל פינארוס. הקרב התקיים בחודש נובמבר, שנת 333 לפני הספירה).
הבסיס להצלחה היוונית, ולא בפעם הראשונה, היו היכולת והתובנות של קבלת החלטות לאורך כל שדרת הפיקוד היווני. היא התבססה על החינוך היווני לעצמאות ולדיון רציונאלי וגם לערעור ולדיון על הדרך הטובה ביותר גם בעיתות משבר (גם בספר מתוארים דיונים וקבלת החלטות ברמה הטקטית על ידי שכירי החרב).
התובנות היווניות הללו שרתו צבאות מערביים לאורך כל ההסטוריה המערבית וגם את צה”ל.
ועכשיו יש לנו את בנימין נתניהו ואת דוד ביטן.
יש באמת מי שחושב שבחבורה הנרפית והעלובה הזו בליכוד יש אחד שהוא ראוי למנהיגות לאור התנהלותו המביכה גם ב 24 שעות האחרונות? שלא לדבר על ההתנהלות בכלל בשנה האחרונה של שלטונו של בנימין נתניהו?
++++++++++++++++++++++++++++++++
אווליה צ’לבי המשכיל המוסלמי הגדול חיבר את מה שידוע היום כספר המסעות (10 כרכים) בהם הוא מתאר את מסעותיו ברחבי האימפריה הטורקית של זמנו. צ’לבי היה אדם משכיל בצורה יוצאת דופן. הוא היה מסוגל להתפעל גם מהשגי תרבות המערב ולא רק המזרח.
מעבר לתיאור של המבנים והעושר, אווליה מתאר ומפאר גם את השגי המסחר הגדולים של האימפריה ואת חשיבותה של איסטנבול בזמנה.
הייתה זו האימפריה הטורקית בשיאה הגיאוגרפי והכלכלי במאה ה 17 ערב המתקפה המכריעה על בירת המערב, באותו הזמן, וינה.
במקביל לתיאור של המבנים הפאר וההדר הפיסי הגדול הוא גם תאר את המבנה הפוליטי של האימפריה הטורקית.
הסולטנים מספר צ’לבי במאה ה 17, למעט מורד ה-4, מחשש ליריבות ותחרות על השלטון מצד בני משפחת המלוכה, הגבילו את יורשיהם האפשריים. הסולטנים וידאו שאלו שיכלו להיות הבאים בתור או מתחרים אפשריים יהיו גם בורים בכל מה שקשור להשכלה כללית, גם מנותקי קשרים פוליטיים ודאגו להצר את צעדיהם של יורשיהם האפשריים אף ברמת החופש האישי.
כך קרה שהשלטון שעבר מסולטן לסולטן על בסיס גיל היורש הבכיר ביותר מהמשפחה, עבר לאדם מבוגר יחסית שאת רוב חייו הבוגרים בילה כאשר הוא מבודד מהעולם ומהשכלה ראויה, ומדוכא ברמה האישית כאשר הוא מוחזק תחת שמירה צמודה.
ערב המתקפה על וינה בסוף המאה ה 17 במה שסימל יותר מכל את רגע השיא ותחילת השקיעה שלה, האימפריה הטורקית נעדרה מנהיגות פוליטית ראויה ואלטרנטיבית (במה שהיה ידוע יותר מאוחר כאיש החולה של אירופה ולא בכדי) – החשש מתחרות יצר ואקום מבני בהנהגה הפוליטית הטורקית.
ההנהגה הזו לא יכלה כבר לשנות כיוון ו/או לשקם את טורקיה. המבנה המנהיגותי שלה היה חלול במעין דארווינזם הפוך שרק שליטים חסרי ביטחון, אנוכיים, חסרי אחריות ובעלי ראיה קצרת טווח מסוגלים לה.
בדארוויניזם ההפוך הזה שנתניהו מטפח במשך כל הקריירה הפוליטית שלו (וביתר שאת בשנים האחרונות) אפילו הסולטנים הטורקים של המאה ה 17 היו מתגאים.
System D 