הפסיכולוגיה של כשל אסטרטגי: לקחים מאסונות אוקטובר של ישראל

חשיפה: "ההגנה הרב ממדית" – מסמכי הקונספציה של אביב כוכבי שכשלה ב-7 באוקטובר

הפסיכולוגיה של כשל אסטרטגי: לקחים מאסונות אוקטובר של ישראל

בהיסטוריה הצבאית, כשלים מסוימים בולטים לא רק בגלל השלכותיהם הטקטיות אלא בגלל מה שהם חושפים על חשיבה מוסדית. שני אירועים בהיסטוריה הצבאית הישראלית – שהופרדו בדיוק ב-50 שנה – מספקים חלון מרתק לאופן שבו ארגונים מתוחכמים יכולים ליפול קורבן לנקודות העיוורון הפסיכולוגיות שלהם: מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ומתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. שתי הקטסטרופות נבעו לא מחוסר מידע, אלא מדפוסים פסיכולוגיים ומוסדיים עמוקים שמנעו הערכה בהירה של המודיעין הקיים.

שני אוקטובר: דפוס של הפתעה

הקבלות בין שני האסונות הצבאיים הללו מדהימות ומעוררות מחשבה. בשני המקרים:

• ישראל החזיקה ביכולות מודיעיניות מתוחכמות עם משאבים משמעותיים המוקדשים לניטור אויבים
• סימני אזהרה היו קיימים אך פורשו באופן שיטתי באופן שגוי או הורדו בחשיבותם
• תפיסות קבועות לגבי יכולות וכוונות האויב שלטו בחשיבה ברמות הגבוהות ביותר
• ביטחון עצמי טכנולוגי ואסטרטגי שרר בתהליכי קבלת ההחלטות
• שיקולים פוליטיים השפיעו על הערכות צבאיות באופן מעודן אך משמעותי
• ההנהגה הבכירה התנגדה למידע שערער על דוקטרינות הביטחון המבוססות

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 החלה עם התקפת פתע מצרית-סורית שתפסה את ישראל לא מוכנה באופן יסודי למרות סימנים מודיעיניים ברורים. חמישים שנה מאוחר יותר, כמעט ליום, מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023 השיגה באופן דומה הפתעה אסטרטגית למרות היכולות המשופרות משמעותית של ישראל בתחום המעקב והמודיעין.

מה שהופך את הכשלים המקבילים הללו לראויים במיוחד לבחינה הוא שאסון 1973 הוביל לוועדת אגרנט ולרפורמות מוסדיות משמעותיות שנועדו למנוע כשלים מודיעיניים כאלה. העובדה שרפורמות אלה לא הצליחו למנוע כשל כמעט זהה חמישים שנה מאוחר יותר מרמזת על משהו עמוק יותר ממבנה ארגוני שפועל כאן.

מתחת לדמיון השטחי הזה נמצא דפוס עמוק יותר: הפסיכולוגיה של הונאה עצמית מוסדית הפועלת ברמות רבות של מערכת הביטחון.

דיסוננס קוגניטיבי קולקטיבי: האשליה הנוחה

ארגונים צבאיים ומודיעיניים ניצבים בפני אתגר פסיכולוגי ייחודי. עליהם לשמור בו-זמנית על ביטחון באסטרטגיות שלהם תוך כדי ערעור על הנחות היסוד שלהם – איזון קשה שלעתים קרובות מסתיים לטובת ודאות נוחה על פני ספק לא נוח.

ה”קונספציה” של 1973

ב-1973, למרות ראיות מצטברות להכנות מלחמה מצריות וסוריות, המודיעין הישראלי החזיק בדעה שהתקפה היא “בסבירות נמוכה”. מדוע? כי זה סתר את ה”קונספציה” המבוססת שלהם – דוקטרינה עם מספר הנחות יסוד:

1. מצרים לא תתקוף ללא עליונות אווירית שתנטרל את חיל האוויר הישראלי
2. סוריה לא תתקוף ללא מצרים
3. מדינות ערב הכירו בכך שאינן יכולות לנצח במלחמה קונבנציונלית נגד ישראל

הנחות אלו התקשחו לדוקטרינה בעקבות הניצחון המכריע של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967. כאשר החל לזרום מידע מודיעיני שסתר הנחות אלו, המידע לא טופל כראיות המערערות על הקונספציה אלא כאנומליות שיש להסביר במסגרת הקיימת.

כפי שאנליסט המודיעין אלי זעירא הודה מאוחר יותר, “הפכנו לאסירים של הקונספציה שלנו”. כליאה זו הייתה פסיכולוגית יותר מאשר אינטלקטואלית – הקונספציה סיפקה ודאות ונוחות בסביבת ביטחון לא ודאית.

“קונספציה 2.0” של 2023

אם נקפוץ קדימה ל-2023, אנו רואים תופעה דומה, אם כי עטופה בשפה טכנולוגית מתוחכמת יותר. צה”ל פעל תחת מה שאפשר לכנות “קונספציה 2.0” – מערכת אמונות עם סט משלה של הנחות ללא עוררין:

1. מערכת ההגנה הרב-ממדית לאורך גבול עזה יצרה מחסום טכנולוגי בלתי חדיר
2. לחמאס חסרה היכולת והמוטיבציה לפתוח בפלישה קרקעית בקנה מידה גדול
3. המודיעין הישראלי יזהה מראש כל הכנות התקפה משמעותיות
4. טכנולוגיה יכולה להחליף ביעילות פריסת כוחות מסורתית ועומק הגנתי

ד”ר יוסי קופרווסר, לשעבר אנליסט מודיעין של צה”ל, תיאר את המצב: “בנינו קונספציה המבוססת על הרעיון שחמאס מורתע ומוכל, שהם מתמקדים בשליטה בעזה ולא בלחימה בישראל. כשעלה מידע שלא התאים לתמונה הזו, הוא פורש מחדש במקום לאפשר לו לערער על הקונספציה הבסיסית.”

המנגנונים הפסיכולוגיים בפעולה

בשני המקרים, מידע מאיים הפעיל דיסוננס קוגניטיבי מוסדי. במקום להתאים את הקונספציה לראיות, הראיות פורשו כך שיתאימו לקונספציה באמצעות מנגנונים פסיכולוגיים ספציפיים:

• הטיית אישור בקנה מידה גדול: ארגוני מודיעין חיפשו באופן פעיל מידע המאשר דוקטרינות קיימות תוך מזעור נתונים סותרים.
• פרשנות מחדש של מידע מאיים: ציוד מצרי לחציית תעלה סווג כ”הגנתי”; פעילויות חמאס בגבול נחשבו כ”שגרתיות” ולא כהכנות.
• דחיקה לשוליים של קולות אזהרה: ב-1973, אנליסט זוטר, סגן בנימין סימן-טוב, הזהיר מפני הכנות למלחמה אך נדחק לשוליים; ב-2023, קציני ביטחון של אוגדת עזה שהעלו חששות לגבי פעילויות חמאס נדחו באופן דומה.
• פרדוקס המומחיות: מומחיות רבה יותר במסגרות קיימות למעשה הגבירה את הפגיעות להפתעה, שכן מומחים הפכו למושקעים יותר בהגנה על תפיסות מבוססות.
• הימנעות מאי-נוחות: הכרה פתוחה בפגיעויות פוטנציאליות יצרה אי-נוחות פסיכולוגית שארגונים נמנעו ממנה באופן אינסטינקטיבי.

ד”ר דניאל כהנמן, חתן פרס נובל ופסיכולוג צה”ל לשעבר שחקר את כשל המודיעין של 1973, ציין: “ברגע שנוצרת קונספציה, נדרשות הרבה יותר ראיות כדי לשנות אותה מאשר נדרשו כדי ליצור אותה מלכתחילה.” האינרציה הפסיכולוגית הזו הוכחה כהרסנית בשני אסונות אוקטובר.

טכנולוגיה כזהות: דוקטרינה צבאית של אומת הסטארט-אפ

כשל 2023 חושף משהו חדש בחשיבה הביטחונית הישראלית שלא היה קיים ב-1973: המיזוג העמוק של זהות טכנולוגית עם דוקטרינה צבאית. זה מייצג שינוי יסודי באופן שבו הביטחון מומשג וכיצד פגיעויות מובנות – או מתעלמים מהן.

האבולוציה של הזהות הטכנולוגית של ישראל

השינוי של ישראל ל”אומת הסטארט-אפ” במהלך שני העשורים האחרונים יצר לולאת משוב חזקה בין זהות לאומית לבין אסטרטגיה ביטחונית. שינוי זה לא היה כלכלי בלבד אלא הפך למרכזי לאופן שבו ישראל הגדירה את עצמה בזירה העולמית:

• מ-1948-1967: הזהות הצבאית של ישראל התמקדה באזרח-חייל ואלתור עם משאבים מוגבלים
• מ-1967-1990: הדגש עבר לעליונות צבאית קונבנציונלית לאחר מלחמת ששת הימים
• מ-1990-עד היום: טכנולוגיה הפכה יותר ויותר לאלמנט המגדיר של זהות צבאית ולאומית כאחד

כפי שדן סנור ושאול זינגר תיארו בספרם המשפיע “אומת הסטארט-אפ”, ישראל מיצבה את עצמה כמדינה שבה “הכרח, איום ההשמדה, הוליד פריחה של חדשנות.” אנדי גרוב, מנכ”ל אינטל לשעבר, הבחין כי “ישראל היא לא רק מקום שבו מתנהלים עסקים, אלא מקום שבו ניסים תעשייתיים יכולים להתרחש.”

הקשר בין צבא לטכנולוגיה

תפיסה עצמית זו השפיעה יותר ויותר על החשיבה הצבאית דרך מספר מנגנונים ספציפיים:

1. פתרונות טכנולוגיים הפכו לביטויים של אופי לאומי
   מערכת המכשול בעזה, שנקראה רשמית “שעון חול”, לא הייתה רק אמצעי ביטחון אלא הפגנה של תחכום וכישרון טכנולוגי ישראלי. כפי שנאמר במסמך הפנימי של צה”ל בגאווה ברורה: “אנחנו יוצרים גבול הרמטי למדינת ישראל לא רק על פני הקרקע, אלא גם מתחת לקרקע וגבוה מעליה.”
2. הצלחה בטכנולוגיה צבאית חיזקה את הזהות הלאומית
   מערכת כיפת ברזל, עם שיעור יירוט של מעל 90%, הפכה לסמל לאופן שבו טכנולוגיה ישראלית יכולה לפתור אתגרי ביטחון שנראו בלתי אפשריים. הצלחתה יצרה מודל מנטלי לפיו כל בעיות הביטחון ניתנות לפתרון באמצעות חדשנות דומה.
3. רכש צבאי תמך במערכת האקולוגית הטכנולוגית הרחבה
   פיתוח מערכות גבול מתקדמות יצר טכנולוגיות שניתן לייצא, טשטש את הקו בין צרכי ביטחון לאסטרטגיה כלכלית. נתוני סוכנות פיקוח יצוא הביטחון הישראלית מראים שיצוא ביטחוני הגיע לשיאים חדשים בשנים שקדמו למתקפת 2023, כאשר מערכות אבטחת גבולות מייצגות מגזר צומח.
4. חדשנות צבאית טיפחה כישרונות טכנולוגיים
   יחידות טכנולוגיה עילית כמו 8200 הפכו ידועות כקרקע אימונים למייסדי סטארט-אפ, יצרו חיזוק מעגלי שבו הצלחה טכנולוגית צבאית תיקפה את תעשיית הטכנולוגיה האזרחית, שבתורה סיפקה כישרון למאמצי טכנולוגיה צבאית.

ההשלכות הפסיכולוגיות והאסטרטגיות

ההשלכות הפסיכולוגיות של מיזוג טכנולוגיה-זהות זה היו עמוקות ורבות פנים:

1. פתרונות טכנולוגיים רכשו משקל מוסרי
   ההעדפה לגישות טכנולוגיות לא הייתה מעשית בלבד אלא רכשה משמעות כמעט מוסרית – ה”דרך הנכונה” לפתור אתגרי ביטחון בהתאם לערכים ולזהות הישראלית.
2. כשל טכנולוגי הפך למאיים על הזהות
   כאשר טכנולוגיה נכשלת, היא מאיימת לא רק על יעדים טקטיים אלא על הנרטיב המרכזי של מה שהופך את ישראל ליוצאת דופן. זה יצר התנגדות פסיכולוגית חזקה להכרה בפגיעויות טכנולוגיות.
3. חשיבת עמק הסיליקון נכנסה לתכנון צבאי
   מושגים מתרבות הסטארט-אפ כמו “שיבוש”, “מוצר מינימלי בר-קיימא”, ו”פיתוח אג’ילי” החלו להשפיע על דוקטרינה צבאית, לפעמים בניגוד לעקרונות צבאיים מסורתיים של כוח מכריע ויתירות.
4. גורמים אנושיים הפכו למשניים
   ככל שהכישרון הטכנולוגי הפך למרכזי לזהות צבאית, ערכים צבאיים מסורתיים – משמעת, מסה, יוזמה, וכוחות מוכנים – זכו להערכה יחסית נמוכה יותר.

ד”ר יגיל לוי, סוציולוג המתמחה בתרבות צבאית ישראלית, מציין: “השזירה הגוברת של זהות צבאית וטכנולוגית יצרה מצב שבו ערעור על פתרונות טכנולוגיים נתפס כמעט כערעור על הזהות הישראלית עצמה. זה הפך את ההערכה הביקורתית של פגיעויות טכנולוגיות לקשה פסיכולוגית עבור הארגון.”

הטענה במסמך הפנימי של צה”ל ש”רובוטים לעולם לא יתעייפו” משקפת את האופטימיות הטכנולוגית הזו שנלקחה לקיצוניות – אמונה שטכנולוגיה יכולה להתגבר על מגבלות אנושיות בסיסיות מבלי להכניס פגיעויות חדשות.

סיפור ארגוני כהונאה עצמית

אולי ההיבט המגלה ביותר של כשל 2023 בא ממסמך פנימי של צה”ל בכותרת “הגנה רב-ממדית – תפיסת היסוד” מאוגוסט 2021. מסמך זה, שפותח תחת הרמטכ”ל הנוכחי הרצי הלוי (אז אלוף פיקוד הדרום), מכיל משהו יוצא דופן: נרטיב בדיוני המתאר כיצד מתקפת חמאס תסוכל.

כוחם של נרטיבים מוסדיים

המסמך מתחיל לא בהערכה צבאית מסורתית אלא באמצעי ספרותי – תרחיש בדיוני המתרחש לאחר מתקפת חמאס שהודפה בהצלחה. בנרטיב ניצחון מדומיין זה:

• רחפני חמאס שמנסים לחצות את הגבול יושבתו אלקטרונית ו”יתחילו, באופן פלאי, להסתובב סביב עצמם, להתנגש אחד בשני, ולהשמיד אחד את השני”
• רובוטים תת-קרקעיים “דמויי חרקים ועכברים” יחסלו לוחמים במנהרות לפני שיוכלו לתקוף
• מטעני נפץ חבויים יהפכו את מנהרות החמאס ל”מלכודות מוות”
• חיישנים מתקדמים יזהו וינטרלו כל ניסיון פריצה בגבול

מפקד צה”ל בדיוני בתרחיש מתפאר: “הגישה הרב-ממדית הרחיבה את הגנת הגבולות לתחומים חדשים ויצירתיים,” ומסביר כיצד “האויב פגש צבא אחר – מוכן יותר, מתוחכם יותר, וקטלני יותר.”

נרטיב כנחמה פסיכולוגית

נרטיב הניצחון הבדיוני הזה שירת מספר פונקציות פסיכולוגיות קריטיות:

1. פתרון חרדה: הסיפור יצר נרטיב קוהרנטי שפתר חרדה מפני איומים פוטנציאליים על ידי הצגתם כבעיות שכבר נפתרו.
2. חיזוק מסוגלות: התרחיש חיזק את תפיסת העצמי הארגונית של שליטה טכנולוגית ועליונות על יריבים.
3. ודאות עתידית: על ידי סיפור אירועים עתידיים כאילו כבר התרחשו בהצלחה, המסמך יצר אשליה של יכולת חיזוי בתחום שמטבעו לא ניתן לחיזוי.
4. פיזור אחריות: הפתרונות הטכנולוגיים המתוארים בתרחיש פיזרו ביעילות את האחריות ממקבלי החלטות אנושיים למערכות טכנולוגיות.

המסמך מצהיר במפורש שהעליונות הטכנולוגית של צה”ל תאפשר לו “להפתיע [את האויב] באופן מתמשך” ולשמור על “יתרוננו עליו באופן מתמשך.” זה מייצג מה שפסיכולוג ארגוני קרל וייק מכנה “יצירת משמעות קולקטיבית” – התהליך שבו ארגונים בונים משמעות משותפת להכוונת פעולה.

מסיפור לאסטרטגיה

מה שהופך את זה במיוחד לבולט הוא שתרחיש בדיוני זה לא היה רק כלי תקשורת – הוא ייצג את החשיבה האסטרטגית בפועל שהנחתה הקצאת משאבים ופריסת כוחות. הסיפור הפך לאסטרטגיה.

ההיסטוריון הצבאי ד”ר עדו הכט ציין: “מה שאנחנו רואים במסמך הזה הוא לא רק תכנון גרוע אלא בלבול יסודי יותר בין נרטיב למציאות. צה”ל לא רק סיפר סיפור – הוא הגיע להאמין בסיפור שלו עצמו.”

עצם קיומו של תרחיש בדיוני זה כאלמנט מרכזי בדוקטרינה צבאית פורמלית חושף ארגון העוסק בהרגעה עצמית מפורטת במקום הערכה ביקורתית. כפי שחוקרת הארגון ברברה צ’רניאבסקה מציינת, “נרטיבים לא רק מתארים מציאות; הם מכוננים אותה על ידי מתן משמעות.”

הסכנות של דומיננטיות נרטיבית

הסתמכות זו על סיפור מוסדי יצרה פגיעויות ספציפיות:

1. כשל בבדיקת מציאות: כאשר אירועים בפועל החלו להתרחק מהנרטיב, היו מנגנונים לא מספקים לזיהוי ותגובה לסטייה.
2. צמצום תכנון תרחישים: האופי המשכנע של הנרטיב הראשי הפחית את חקירת התרחישים החלופיים.
3. תחושת שליטה מזויפת: האופי המפורט של נרטיב הניצחון יצר אשליה של שליטה על מצבי קרב שמטבעם כאוטיים.
4. הגברת הטיית אישור: ברגע שהנרטיב התבסס, מידע שסתר אותו הפך יותר ויותר קשה לשילוב.

הפער בין התרחיש הבדיוני לבין האירועים בפועל של 7 באוקטובר 2023 לא יכול היה להיות מובהק יותר. הרחפנים לא שיבשו זה את זה – הם שיבשו את התקשורת הישראלית. החיישנים המתקדמים לא זיהו את הפריצה – החמאס ניצל נקודות עיוורות והציף מערכות ניטור. המערכות הרובוטיות לא נטרלו תוקפים – לוחמים אנושיים עקפו או השמידו הגנות טכנולוגיות.

שפת ההונאה העצמית

אפילו השפה שבה השתמשו במסמך חושפת תהליכים פסיכולוגיים בפעולה. השימוש החוזר במונחים כמו “רב-ממדי”, “אדפטיבי”, “חדשני”, ו”הגנה קטלנית” יצר מציאות לשונית שהתרחקה מהמציאות הפיזית. מונחים מקצועיים

אפילו השפה שבה השתמשו במסמך חושפת תהליכים פסיכולוגיים בפעולה. השימוש החוזר במונחים כמו “רב-ממדי”, “אדפטיבי”, “חדשני”, ו”הגנה קטלנית” יצר מציאות לשונית שהתרחקה מהמציאות הפיזית. מונחים מקצועיים אלה שימשו כמה שהבלשן ג’ורג’ לייקוף מכנה “מכשירי מסגור” – דרכים לבנות תפיסה המדגישות היבטים מסוימים של המציאות תוך הסתרת אחרים.

המסמך מתאר את האויב כ”נאיבי” וכלא מסוגל להכיר בעליונות הטכנולוגית של ישראל – באופן אירוני המשקף את העיוורון של צה”ל עצמו ליכולות המתפתחות של החמאס. ההפחתה הלשונית הזו של היריב מייצגת צורה של מה שפסיכולוגים מכנים “ייחוס הגנתי” – הגנה על עצמך מפני איום על ידי מזעור היכולות של הגורם המאיים.

פרופסור ברוך קימרלינג, סוציולוג שחקר את התרבות הצבאית הישראלית, הבחין בתופעה זו בעבודתו: “השפה הטכנית של תכנון צבאי משמשת לעתים קרובות להרחיק מתכננים מהמציאות המבולגנת של הקרב ומהסתגלות של יריבים אנושיים. זה יוצר פגיעות ליריבים הפועלים מחוץ לפרמטרים הצפויים.”

סינדרום “המלחמה האחרונה”: עיגון קוגניטיבי

דפוס פסיכולוגי נוסף הנראה בשני הכשלים הוא מה שהיסטוריונים צבאיים מכנים “להילחם במלחמה האחרונה” – צורה של עיגון קוגניטיבי שבו חוויות אחרונות שולטות בתכנון עתידי על חשבון ציפייה לחדשנות והסתגלות של יריבים.

זיהוי דפוסים היסטוריים

דפוס זה של הכנה למלחמות קודמות יש לו שורשים היסטוריים עמוקים:

• הצרפתים בנו את קו מאז’ינו על בסיס לוחמת חפירות במלחמת העולם הראשונה, רק כדי לראות אותו נעקף במלחמת העולם השנייה
• מתכנני צבא אמריקאים אחרי וייטנאם התמקדו באיומים קונבנציונליים, מה שהוביל לקשיים ראשוניים בהסתגלות ללוחמה נגד התקוממות בעיראק ואפגניסטן
• ברית המועצות התכוננה לחזרה על קרבות הטנקים של מלחמת העולם השנייה, בעוד שהסכסוך האפגני דרש יכולות שונות מאוד

תכנון מבוסס ניסיון של ישראל

בהקשר הישראלי, עיגון קוגניטיבי זה התבטא בדרכים ספציפיות:

1. 1973: להילחם שוב במלחמת 1967
   • ישראל התכוננה לתרחיש נוסף של מלחמת ששת הימים עם דגש על עליונות אווירית ושריון נייד
   • עמדות הגנה קבועות (קו בר-לב) אוישו בקלות בהנחה שכוחות מילואים ניידים יתמודדו עם כל איום
   • המודיעין התמקד בזיהוי התגייסויות קונבנציונליות בקנה מידה גדול ולא בחדשנות טקטית
   • חציית תעלת סואץ על ידי המצרים באמצעות תותחי מים להתגברות על סוללות החול ייצגה חדשנות מחוץ למודל המנטלי של ישראל
2. 2023: להילחם שוב במלחמת הרקטות
   • ישראל התכוננה להתקפות רקטות וחדירות מוגבלות על בסיס טקטיקות קודמות של חמאס
   • משאבים הוקצו בכבדות להתמודדות עם איומי מנהרות ושיגורי רקטות
   • המחסום הרב-ממדי היה מותאם לזיהוי ומניעה של חדירות בקנה מידה קטן
   • מתקפת החמאס המתואמת, רבת-הנקודות וההמונית בשילוב עם לוחמה אלקטרונית ייצגה חדשנות אסטרטגית מחוץ למודל המנטלי של צה”ל

ההיסטוריון הצבאי סר מייקל הווארד הבחין בנטייה זו: “ארגונים צבאיים הם כמו דינוזאורים – גדולים בגוף אך קטנים במוח, מותאמים נפלא להתמודדות עם האיום האחרון, פגיעים באופן מושלם לאיום הבא.”

המנגנונים הפסיכולוגיים

הקיבעון של “המלחמה האחרונה” מייצג מספר הטיות קוגניטיביות הפועלות במשולב:

1. היוריסטיקת הזמינות: סכסוכים אחרונים יוצרים מודלים מנטליים זמינים בקלות השולטים בתכנון. מפקדים ישראלים שחוו התקפות רקטות וחדירות מנהרות מוגבלות מצאו קל יותר לדמיין עוד מאותו הדבר מאשר שינויים טקטיים רדיקליים.
2. קוהרנטיות נרטיבית על פני דיוק חיזוי: ארגונים צבאיים מעדיפים נרטיבים קוהרנטיים המתיישרים עם ניסיון העבר. העדפה זו לעקביות קוגניטיבית יכולה לגבור על שיקול של תרחישים חריגים.
3. עיגון התנסותי: מנהיגים צבאיים נשענים באופן טבעי על ניסיונם המבצעי האישי, מה שיוצר נקודות עיוורות לאיומים שאינם מתיישרים עם התנסויות אלה.
4. דעיכת זיכרון מוסדי: ידע מהפתעות אסטרטגיות קודמות (כמו 1973) דעך ככל שמנהיגים עם ניסיון ישיר פרשו מהשירות. כפי שמומחה הביטחון הישראלי אפרים ענבר ציין, “ארגונים לומדים, אבל הם גם שוכחים.”
5. קצבי למידה א-סימטריים: בעוד שישראל התמקדה בשכלול תגובות לאיומים ידועים, חמאס למד את ההסתגלויות ההגנתיות של ישראל ופיתח נגדן.

פער ההסתגלות

מה שהופך את הדפוס הזה למסוכן במיוחד הוא הא-סימטריה בקצבי ההסתגלות. כפי שהאסטרטג הצבאי הישראלי אדוארד לוטווק הבחין, “הדיאלקטיקה של לוחמה משמעותה שכל חדשנות טקטית בסופו של דבר מייצרת את הנגד שלה. הסכנה מגיעה כאשר צד אחד מסתגל מהר יותר מהשני.”

בשני המקרים, 1973 ו-2023, יריביה של ישראל הדגימו מחזורי הסתגלות מהירים יותר:

• ב-1973, מצרים פיתחה טקטיקות חדשות שתוכננו במיוחד כדי להתמודד עם החוזקות הידועות של ישראל
• ב-2023, חמאס פיתח הבנה מקיפה של היכולות הטכנולוגיות של מחסום עזה ותכנן התקפה לניצול חולשותיו

תיאור החמאס במסמך צה”ל כ”טובע בתחושה שיש נקודות חולשה מעל ומתחת לקרקע” חשף קריאה שגויה יסודית של יכולת ההסתגלות והלמידה של חמאס.

מעבר ליישומים צבאיים

דפוס קוגניטיבי זה משתרע מעבר להקשרים צבאיים לכל ארגון הניצב בפני איומים או אתגרים מתפתחים. מערכות אבטחה בנקאיות מתמקדות במניעת טכניקת ההונאה האחרונה; אסטרטגיה תאגידית מגיבה לשיבושי שוק קודמים; אבטחת סייבר מגנה מפני וקטורי תקיפה ידועים.

פסיכולוג ארגוני קרל וייק מתאר זאת כ”בעיית המראה האחורית” בתכנון אסטרטגי: “ארגונים נוטים להתכונן לאיומים שכבר התממשו במקום לאיומים מתהווים, מה שיוצר פגיעות מתמדת לחדשנות מצד יריבים.”

כאשר דפוסים פסיכולוגיים הופכים לפגיעויות אסטרטגיות

כאשר דפוסים פסיכולוגיים אלה הפכו מוטמעים בתרבות הארגונית ובתהליכי קבלת החלטות, הם יצרו פגיעויות אסטרטגיות ספציפיות שהתממשו עם השלכות הרסניות.

פתולוגיות עיבוד מידע

1. עיבוד מידע סלקטיבי
   ארגוני מודיעין סיננו מידע דרך מסגרות מושגיות קיימות, החמיצו אנומליות ודפוסים קריטיים. כפי שראש המוסד לשעבר תמיר פרדו הבחין אחרי מתקפת 2023: “היה לנו המידע, אבל בנינו נרטיב שמנע מאיתנו לראות את מה שהיה מול העיניים שלנו.”
2. עיוות אות-לרעש
   יכולות איסוף הנתונים המסיביות גרמו פרדוקסלית לקושי רב יותר להבחין במידע משמעותי מרעש רקע. קצין מודיעין לשעבר בצה”ל תיאר זאת כ”טביעה בנתונים תוך צמא לתובנה.”
3. תמונת מראה אנליטית
   אנליסטים של מודיעין השליכו את מסגרות החשיבה הרציונליות שלהם על יריבים, בהנחה שחמאס יפעל לפי ההיגיון האסטרטגי הישראלי. זה יצר עיוורון לפרספקטיבות תרבותיות ומבצעיות שונות שהנחו את קבלת ההחלטות של חמאס.
4. נוקשות סיווג
   מידע שלא התאים לקטגוריות מבוססות לעתים קרובות סווג באופן שגוי או נדחה. פעילויות גבול ב-2023 סווגו שוב ושוב כ”שגרתיות” או “ניתנות להכלה” למרות דפוסים מתפתחים שבדיעבד בבירור הצביעו על הכנות למתקפה.

פגיעויות טכנולוגיות

1. תלות טכנולוגית ללא יתירות
   הסתמכות יתר על טכנולוגיה יצרה נקודות כשל יחידות ללא מערכות גיבוי מתאימות. כאשר מערכות אלקטרוניות נפגעו ב-7 באוקטובר, לא היו חלופות לא-טכנולוגיות מספיקות.
2. תחושה מזויפת של כל-ידיעה טכנולוגית
   האמונה שישראל יכולה לראות הכל יצרה אשליה מסוכנת של מודעות מצבית מלאה. כפי שאנליסט ביטחוני אחד ציין, “התחושה שאנחנו יכולים לראות הכל גרמה לנו להיות עיוורים למה שלא ראינו.”
3. רשלנות אוטומציה
   אוטומציה גוברת של מערכות מעקב והגנה יצרה צורה של הידרדרות בערנות בקרב מפעילים אנושיים. מחקר בגורמים אנושיים הראה שמערכות אוטומטיות באופן פרדוקסלי מפחיתות את תשומת הלב האנושית לפרטים קריטיים.
4. אטימות טכנולוגית
   ככל שהמערכות נעשו מורכבות יותר, פחות אנשים הבינו את מגבלותיהן ופגיעויותיהן. זה יצר מה שהסוציולוג צ’רלס פרו מכנה “תאונות נורמליות” – כשלים מובנים במערכות טכנולוגיות מורכבות.

נקודות עיוורות טקטיות ומבצעיות

1. עיוורון להסתגלות א-סימטרית
   בעוד שישראל התמקדה בשכלול היכולות הטכנולוגיות שלה, חמאס למד דרכים לפעול בין פערים טכנולוגיים. אלוף במיל’ גיורא איילנד ציין: “היינו עסוקים בשיפור תשובות לשאלות שכבר ידענו, בעוד שחמאס שאל שאלות חדשות לגמרי.”
2. הפחתת דגש על יסודות
   עקרונות צבאיים בסיסיים כמו רמות כוח מספקות, עומק הגנתי, ותכנון חירום הוערכו פחות לטובת פתרונות טכנולוגיים. מסמך 2021 הפחית במפורש את חשיבות פריסת הכוח המסורתית, וקבע ש”פעילויות שגרתיות” יכולות להיות “מועברות לרובוטים עם יכולות למידת מכונה.”
3. אובדן גמישות מבצעית
   התשתית הטכנולוגית הנוקשה יצרה ירידה פרדוקסלית בהסתגלות. התיאורטיקן הצבאי מרטין ואן קרוולד הבחין שמורכבות טכנולוגית יכולה להפחית במקום להגביר את הגמישות בשדה הקרב כאשר מערכות נכשלות.
4. בדיקת לחץ לא מספקת
   הביטחון בפתרונות טכנולוגיים הפחית בדיקה קפדנית בתנאים עוינים. כפי שמומחית הנדסת מערכות ננסי לבסון מציינת: “מערכות מורכבות נכשלות בדרכים מורכבות שלעתים רחוקות נצפות במלואן בתכנון.”

פגיעויות תרבות ארגונית

1. התנגדות לקולות אזהרה
   ההשקעה המוסדית בתפיסות קיימות יצרה סביבות ארגוניות שבהן קולות אזהרה נדחקו לשוליים. מספר קצינים שהעלו חששות לגבי פעילויות חמאס חריגות ליד הגבול לכאורה הודחו הצידה או הועברו מתפקידם.
2. מסנני ידע היררכיים
   מידע שסתר את נקודות המבט של ההנהגה הבכירה התקשה לעלות בשרשרת הפיקוד. זה יצר מה שתיאורטיקנים ארגוניים מכנים “חירשות אסטרטגית” – חוסר יכולת לשמוע אותות אזהרה גם כשהם מועברים בבירור.
3. פגיעות מונעת-הצלחה
   הצלחות עבר עם פתרונות טכנולוגיים יצרו שאננות ארגונית. כפי שאיימי אדמונדסון מהרווארד מציינת: “הצלחה היא מורה גרועה כי היא יכולה בקלות להתפרש כהוכחה שמערכות ונהלים נוכחיים עובדים, גם כאשר הם עלולים להיות פגומים מסוכנים.”
4. תרבויות הימנעות מאשמה
   פחד מהאשמה על אזעקות שווא יצר היסוס להעלות חששות. תופעה זו של “קבלת החלטות הגנתית” – שבה הימנעות מהאשמה הופכת חשובה יותר מהשגת תוצאות אופטימליות – זוהתה על ידי פסיכולוגים ארגוניים כנפוצה במיוחד בארגוני ביטחון בעלי סיכון גבוה.

פגיעויות אלה יצרו אינטראקציה וחיזקו זו את זו. המיקוד הטכנולוגי יצר הטיות בעיבוד מידע, שהפחיתו מוכנות מבצעית, שהגבירה תלות במערכות טכנולוגיות, מה שיצר מעגל של פגיעות הולכת וגוברת. שבירת המעגלים האלה דורשת התייחסות לא רק לכשלים ספציפיים אלא לדפוסים הפסיכולוגיים הבסיסיים שיוצרים אותם.

שבירת המעגל: לקראת חוסן פסיכולוגי בחשיבה אסטרטגית

אם אנו מבינים את הכשלים הללו כחלקית פסיכולוגיים באופיים, מה עשויות להיות התגובות המוסדיות? כיצד יכולים ארגונים להתגונן מפני מלכודות קוגניטיביות חזקות אלה?

התערבויות מבניות

1. מיסוד תפקיד של עורך דין השטן
   הקצאת תפקידים פורמליים לערעור על תפיסות מבוססות יכולה לסייע בהתגברות על חשיבה קבוצתית. חיל האוויר הישראלי יישם גישת “צוות אדום” אחרי 1973, אבל נוהג זה לא חדר במלואו לענפים אחרים. כפי שמחקרו של פיליפ טטלוק על חיזוי מדגים, מחלוקת ממוסדת משפרת באופן מדיד את דיוק החיזוי.
2. ביטחון פסיכולוגי למחלוקת
   יצירת סביבות שבהן סגל זוטר יכול להביע חששות ללא עונשים קריירה. אחרי ניתוח כשלי מודיעין, הפסיכולוגית איימי אדמונדסון מצאה שביטחון פסיכולוגי – האמונה שאדם לא ייענש על דיבור – הוא קריטי לגילוי איומים אפקטיבי.
3. ניתוח חלופי חובה
   דרישה לניתוח פורמלי של תרחישים חלופיים, במיוחד כאלה המאתגרים תפיסות דומיננטיות. קהילת המודיעין האמריקאית אימצה מתודולוגיות “ניתוח השערות מתחרות” אחרי כשלים הקשורים לתוכניות נשק להשמדה המונית של עיראק.
4. גיוון קוגניטיבי בקבלת החלטות
   שילוב מכוון של פרספקטיבות מדיסציפלינות, רקעים, וסגנונות חשיבה שונים בתכנון אסטרטגי. מחקר של סקוט פייג’ מראה שגיוון קוגניטיבי לעתים קרובות עולה על מומחיות אישית בתרחישי פתרון בעיות מורכבות.
5. אחריותיות בתהליך קבלת החלטות
   יצירת מנגנוני ביקורת המתמקדים באופן שבו התקבלו החלטות ולא רק בתוצאות. כפי שמדען ההחלטות ברוך פישהוף מציין, “אחריותיות תוצאה מובילה לקבלת החלטות הגנתית; אחריותיות תהליך מובילה לניתוח מעמיק יותר.”

גישות קוגניטיביות

1. תכנון תרחישים מעבר לאזורי נוחות
   ביצוע סדיר של תרגילים המבוססים על תרחישי הגרוע ביותר המאתגרים יסודות טכנולוגיים ומושגיים. רויאל דאץ’ של פיתחה גישה זו, שסייעה להם לצפות את משבר הנפט של 1973 שתפס את המתחרים בהפתעה.
2. פרוטוקולים לחשיפת הנחות
   פיתוח תהליכים מפורשים לזיהוי וערעור על הנחות מפתח המונחות בבסיס החשיבה האסטרטגית. טכניקת ה”פרה-מורטם” של הפסיכולוג הקוגניטיבי גארי קליין מבקשת ממתכננים לדמיין כשל עתידי ולעבוד לאחור כדי לזהות פגיעויות.
3. הכרה בהשקעת זהות
   הכרה מפורשת באופן שבו זהות ארגונית ולאומית מעצבת חשיבה אסטרטגית. כפי שמציינת הפסיכולוגית התרבותית הזל מרקוס, “כאשר זהות מונחת על הכף, עיבוד מידע הופך הגנתי במקום מדויק.”
4. אימון בניתוח נגדי-עובדתי
   הכשרת אנליסטים ומפקדים לשקול באופן שיטתי הסברים חלופיים לנתוני מודיעין. עבודתו של ריצ’רד הויר על הפסיכולוגיה של ניתוח מודיעין מראה שזה יכול להפחית משמעותית הטיית אישור.
5. חינוך למודעות להטיות
   יישום תוכניות חינוך המתייחסות ספציפית להטיות קוגניטיביות בהקשרים אסטרטגיים. סוכנות הביא המרכזית של ארה”ב פיתחה תוכניות כאלה אחרי שוועדת ה-11 בספטמבר זיהתה גורמים פסיכולוגיים בכשלי מודיעין.

גישות טכנולוגיות ומבצעיות

1. איזון גורמים טכנולוגיים ואנושיים
   הבטחה שפיתוח טכנולוגי משלים ולא מחליף עקרונות צבאיים יסודיים. כפי שמציין חוקר ההגנה קולין גריי, “הדקדוק של המלחמה עשוי להשתנות עם הטכנולוגיה, אבל ההיגיון נשאר קבוע.”
2. תרגילי מצב מדורדר
   תרגול סדיר של פעולות בתנאים שבהם מערכות טכנולוגיות נכשלו. הצי האמריקאי אימץ תרגילי “EMCON” (בקרת פליטה) שבהם ספינות פועלות עם חתימות אלקטרוניות מינימליות כדי להתכונן להפרעות טכנולוגיות.
3. ענווה טכנולוגית
   פיתוח מסגרות מפורשות להבנת המגבלות של פתרונות טכנולוגיים. כפי שפילוסוף הטכנולוגיה לנגדון וינר מציין, “טכנולוגיות אינן רק כלי עזר לפעילות אנושית, אלא כוחות חזקים המעצבים מחדש פעילות זו ואת משמעותה.”
4. תכנון מבוסס-יכולת לעומת מבוסס-איום
   מעבר מתכנון נגד תרחישי איום ספציפיים לבניית יכולות הסתגלות. גישה זו, שתומך בה מתכנן ההגנה פול דייויס, מתמקדת בגמישות במקום באופטימיזציה לאיומים צפויים.
5. הפעלת צוותים אדומים למערכות טכנולוגיות
   העסקת צוותים ייעודיים למציאת פגיעויות בהגנות טכנולוגיות. פרקטיקה זו, נפוצה באבטחת סייבר, צריכה להתרחב גם למערכות אבטחה פיזיות.

שינוי תרבותי

1. מנהיגות חובקת-שגיאות
   פיתוח מנהיגות המכירה בטעויות בפתיחות ומדגימה למידה. כפי שאיימי אדמונדסון מהרווארד מראה, “מנהיגות המסגרת טעויות כהזדמנויות למידה ולא ככישלונות משנה את התגובה הארגונית לאותות אזהרה.”
2. שילוב מקרי בוחן היסטוריים
   שילוב מתקפות הפתעה היסטוריות באימון ותכנון נוכחי. המכללה הימית למלחמה משתמשת במקרי בוחן היסטוריים בהרחבה כדי לעזור למתכננים לזהות דפוסים ולהימנע ממהמורות היסטוריות.
3. הכשרת מודיעין בין-תרבותי
   שיפור ההבנה של פרספקטיבות תרבותיות ומבצעיות של יריבים. תוכנית המודיעין התרבותי של חיל הנחתים מדגימה כיצד זה יכול לשפר את דיוק הערכת האיומים.
4. תגמול על מחלוקת בונה
   יצירת מבני תמריצים המעריכים ומתגמלים אתגרים מחושבים לחוכמה קונבנציונלית. ארגונים כמו In-Q-Tel יישמו “בונוסים על דעה מנוגדת” עבור ניתוחים חלופיים מנומקים היטב.
5. מודעות לסיפור
   פיתוח מודעות מפורשת לנרטיבים ארגוניים והשפעתם על קבלת החלטות. כפי שציין הפסיכולוג הנרטיבי ג’רום ברונר, “סיפורים מבנים את החשיבה שלנו בדרכים שאנו נדירות מכירים.”

גישות אלה אינן מבטיחות מניעה של הפתעה אסטרטגית, אבל הן יכולות לשפר משמעותית את החוסן ויכולת ההסתגלות. כפי שהאסטרטג הצבאי קולין גריי הבחין, “ערפל המלחמה לא ניתן לביטול, אבל צפיפותו ניתנת להפחתה.”

לקחים מעבר להקשר הצבאי

בעוד שדוגמאות אלה באות מהקשרים צבאיים, הדפוסים הפסיכולוגיים שהן חושפות רלוונטיים לכל ארגון העוסק בתכנון אסטרטגי עם סיכון גבוה. הפגיעויות הפסיכולוגיות שערערו את תכנון הביטחון הישראלי פועלות בכל מגזר ותחום.

יישומים תאגידיים

ארגונים עסקיים ניצבים בפני אתגרים פסיכולוגיים דומים בתכנון אסטרטגי:

1. עיוורון לשיבוש טכנולוגי
   חברות מבוססות לעתים קרובות מחמיצות חדשנות משבשת בגלל הטיות קוגניטיביות דומות. הכשל של קודאק להסתגל לצילום דיגיטלי למרות שהמציאה את הטכנולוגיה, או חוסר היכולת של בלוקבאסטר לצפות שירותי סטרימינג, משקפים אותו דפוס של התבצרות מושגית שנראה בכשלים צבאיים.
2. פגיעות מונעת-הצלחה
   כפי שמצא התיאורטיקן הארגוני דני מילר במחקרו “פרדוקס איקרוס”, חברות מצליחות לעתים קרובות הופכות פגיעות יותר בגלל ביטחון יתר וצמצום מיקוד. זה מקביל לביטחון המסוכן של צה”ל בעקבות הצלחות טכנולוגיות עם מערכות כמו כיפת ברזל.
3. דומיננטיות נרטיב אסטרטגי
   אסטרטגיה תאגידית לעתים קרובות נשבית בידי נרטיבים פנימיים, כמו כאשר התפיסה העצמית של נוקיה כחברת חומרה מנעה הסתגלות למערכת האקולוגית של תוכנת הסמארטפון. כוחם של נרטיבים תאגידיים אלה משקף את תרחישי הניצחון הבדיוניים בתכנון צבאי.
4. פערי נתונים לעומת חוכמה
   תאגידים מודרניים אוספים נתונים עצומים אך מתקשים בהפקת משמעות, בדיוק כפי שלצה”ל היו נתוני מעקב שלא יכול היה לפרש כראוי. כפי שציין תיאורטיקן הניהול פיטר דרוקר, “מידע הוא נתונים המוענקים ברלוונטיות ומטרה. המרת נתונים למידע דורשת אפוא ידע.”

יישומי ממשל ומדיניות

ארגוני מגזר ציבורי ניצבים בפני אתגרים קוגניטיביים דומים:

1. כשל בצפיית משברים
   ממשברים פיננסיים ועד מגפות, סוכנויות ממשלתיות מדגימות שוב ושוב את אותו דפוס של סינון אותות אזהרה דרך תפיסות קיימות. משבר הפיננסי של 2008 שיקף דינמיקה פסיכולוגית דומה להפתעות צבאיות – סימני אזהרה היו קיימים אך נדחו כלא סבירים.
2. הערכת פגיעות תשתית
   הגנת תשתיות קריטיות סובלת מהטיות פסיכולוגיות דומות כלפי איומים צפויים ולא חדשניים. כפי שמציין מומחה האבטחה ברוס שנייר, “אנחנו טובים מאוד בהגנה מפני איומי אתמול, וגרועים מאוד בצפיית איומי מחר.”
3. התבצרות נרטיב מדיניות
   מדיניות ציבורית נלכדת בנרטיבים מבוססים המתנגדים לראיות סותרות, יוצרת פגיעות להתפתחויות בלתי צפויות, כפי שנראה בתגובות למגפות שעקבו אחר ספרי משחק שפעת מבוססים למרות מאפייני נגיף קורונה חדשים.
4. התנגדות מדיניות מבוססת-זהות
   כאשר מדיניות משתלבת עם זהות ארגונית או לאומית, הערכה מחדש רציונלית הופכת פסיכולוגית קשה, כפי שמודגם בדיוני מדיניות אקלים שבהם זהות כלכלית לאומית משפיעה על פרשנות ראיות.

שאלות מעשיות לארגונים

כשלי הצבא הישראלי מציעים שאלות חשובות שכל ארגון צריך לשאול באופן קבוע:

1. כיצד זהות הארגון שלך משפיעה על הערכת הסיכון שלו?
   אילו היבטים של תפיסתך העצמית הארגונית עלולים ליצור נקודות עיוורון לאיומים מתהווים?
2. אילו סיפורים הארגון שלך מספר לעצמו על חוזקותיו ופגיעויותיו?
   אילו “נרטיבי ניצחון” בדיוניים עשויים לעצב את התכנון האסטרטגי שלך?
3. היכן עשוי דיסוננס קוגניטיבי למנוע הערכה ברורה של איומים?
   איזה מידע מדורג או מפורש מחדש באופן שיטתי מכיוון שהוא סותר תפיסות מבוססות?
4. כיצד התכנון שלך מתייחס לאלמנטים בלתי ידועים לעומת אתגרים מוכרים?
   האם אתה בעיקר מתכונן לווריאציות של אתגרי עבר או לאיומים חדשים לגמרי?
5. אילו הנחות טכנולוגיות עומדות בבסיס האסטרטגיה שלך?
   כיצד תושפע האפקטיביות הארגונית שלך אם טכנולוגיות ליבה ייכשלו או יהיו מסוכנות?
6. כיצד אתה מעבד מידע מפריך?
   מה קורה לדוחות המאתגרים תפיסות אסטרטגיות דומיננטיות?
7. היכן צוותי האדום הארגוניים שלך?
   למי יש את הסמכות, המומחיות, והביטחון הפסיכולוגי לאתגר הנחות יסוד?

כשלי הצבא הישראלי מדגימים שאפילו המסגרות האנליטיות המתוחכמות ביותר יכולות להיערער על ידי מנגנונים פסיכולוגיים בסיסיים הפועלים ברמה המוסדית. חשיבה אסטרטגית אפקטיבית דורשת לא רק מסגרות אנליטיות אלא גם מערכות לזיהוי והתמודדות עם דינמיקות פסיכולוגיות חזקות אלה.

ככל שארגונים נסמכים יותר על טכנולוגיה וקבלת החלטות מבוססת-נתונים, הלקחים מכשלים אלה הופכים רלוונטיים יותר. הפגיעויות הגדולות ביותר עשויות לא להיות במערכות שלנו, אלא באופן שבו אנו חושבים עליהן.

מסקנה: האלמנט האנושי בחשיבה אסטרטגית

האופי החוזר של הפתעות אסטרטגיות אלה, למרות לקחי ההיסטוריה הכואבים, מדגיש אמת יסודית: ביטחון לעולם אינו “נפתר” אלא קיים במצב מתמיד של התפתחות. הסכנה מגיעה כאשר מערכות ביטחון שוכחות אמת יסודית זו ומאמינות שהשיגו פתרון קבוע לאיומים דינמיים.

הדיאלקטיקה של חדשנות ביטחונית

אולי התובנה העמוקה ביותר מהשוואת כשלים אלה היא כיצד חדשנות ביטחונית עוקבת אחר דפוס דיאלקטי:

1. אתגר ביטחוני צץ
2. פתרון מפותח ומיושם
3. הפתרון יוצר פגיעויות חדשות
4. יריבים מסתגלים לניצול פגיעויות אלה
5. המחזור חוזר

ב-1973, פתרון קו בר-לב לביטחון גבולות יצר פגיעות דרך ביטחון עצמי מופרז. ב-2023, פתרון המחסום הטכנולוגי יצר פגיעות דומה דרך מנגנונים שונים. דפוס זה מרמז שביטחון הוא במהותו דיאלקטי ולא מצטבר – כל פתרון יוצר את התנאים לאתגרים חדשים.

התיאורטיקן הצבאי אדוארד לוטווק מכנה זאת “ההיגיון הפרדוקסלי של אסטרטגיה”, שבו עצם ההצלחה של גישה אסטרטגית יוצרת את התנאים לכישלונה הסופי. תיאורטיקנים ארגוניים זיהו דפוסים דומים בהקשרים תאגידיים, שבהם הסתגלויות מוצלחות הופכות בסופו של דבר למקורות פגיעות.

מעבר לפתרונות טכניים

כאשר ישראל מנהלת את חקירותיה לאסון 7 באוקטובר, המיקוד יפול באופן טבעי על כשלים טכניים, פערי מודיעין, וליקויים מבצעיים. אלה חיוניים לטיפול. אבל האתגר העמוק יותר טמון בהכרה והתמודדות עם הדפוסים הפסיכולוגיים שאפשרו לכשלים אלה להתרחש מלכתחילה.

פתרונות טכניים לבעיות טכניות הם יחסית פשוטים. התמודדות עם הממדים הפסיכולוגיים של פגיעות אסטרטגית היא מאתגרת הרבה יותר:

1. פגיעות פסיכולוגית נדירות מכריזה על עצמה
   בניגוד לפגיעויות טכניות שניתן לעתים קרובות לזהות באמצעות בדיקות, פגיעויות פסיכולוגיות נשארות חבויות עד שמתרחש כשל.
2. דפוסים פסיכולוגיים מתנגדים לפתרונות מכשירניים
   בעוד שבעיות טכניות מגיבות לפתרונות טכניים, דפוסים פסיכולוגיים לעתים קרובות נמשכים למרות המודעות לקיומם.
3. גורמים פסיכולוגיים פועלים מתחת למודעות מודעת
   רבות מההטיות המעצבות חשיבה אסטרטגית פועלות אוטומטית, ללא כוונה מכוונת.
4. פגיעויות פסיכולוגיות מתרחבות עם מומחיות
   באופן שמנוגד לאינטואיציה, מומחיות גדולה יותר יכולה ליצור התבצרות פסיכולוגית חזקה יותר במסגרות קיימות.

קריאה לחוסן פסיכולוגי

מה שכשלים אלה קוראים לבסוף הוא גישה חדשה לחשיבה אסטרטגית המשלבת חוסן פסיכולוגי כמרכיב ליבה. זה אומר:

1. להעריך תהליך על פני תוצאות
   יצירת תהליכי החלטה המגנים מפני פגיעויות פסיכולוגיות, גם במחיר יעילות נתפסת.
2. מיסוד אמצעי זהירות פסיכולוגיים
   בניית מבנים ארגוניים הפועלים נגד הטיות פסיכולוגיות ידועות במקום להניח שאנשים יכולים להתגבר עליהן במאמץ.
3. טיפוח ענווה אינטלקטואלית
   פיתוח תרבות אסטרטגית המעריכה שאלות כמו תשובות, ואי-ודאות כמו ודאות.
4. אימוץ אי-הנוחות
   חיפוש פעיל והתמודדות עם מידע ותרחישים היוצרים אי-נוחות פסיכולוגית במקום להימנע מהם.

ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר, בהתייחסה להפתעת 1973, הבחינה: “הפכנו לקורבנות של סיפור ההצלחה שלנו עצמנו.” חמישים שנה מאוחר יותר, הבחנתה נשארת רלוונטית עמוקות לא רק לארגונים צבאיים אלא לכל מוסד הניצב בפני אתגרים מורכבים ומתפתחים.

המחסום המתוחכם ביותר, אחרי הכל, אינו זה שאנו בונים נגד יריבינו, אלא זה שאנו מקיימים נגד ההטיות הקוגניטיביות והנקודות העיוורות המוסדיות שלנו עצמנו. בדיאלקטיקה של חדשנות ביטחונית, זו עשויה להיות החזית החשובה ביותר מכולן.

מחשבות אחרונות

הפתעה אסטרטגית תהיה כנראה תמיד איתנו. צפייה מושלמת של חדשנות יריבים היא כנראה בלתי אפשרית. אבל הפער בין מה שניתן לדעת למה שידוע יכול להצטמצם באמצעות תשומת לב מכוונת לממדים הפסיכולוגיים של חשיבה אסטרטגית.

ככל שאנו מפתחים מסגרות אנליטיות וכלים טכנולוגיים מתוחכמים יותר – כמו מודל החשיבה של מוריארטי שהוזכר בתחילת ניתוח זה – עלינו לזכור שיעילותם תלויה בסופו של דבר בהקשר הפסיכולוגי שבו הם פועלים. אפילו המסגרת האנליטית המבריקה ביותר תיכשל אם תופעל בסביבה ארגונית הנשלטת על ידי הדפוסים הפסיכולוגיים שתוארו כאן.

הלקח החשוב ביותר מכשלי אוקטובר המקבילים הללו עשוי להיות זה: איכות החשיבה האסטרטגית שלנו תלויה לא רק במסגרות שאנו משתמשים בהן, אלא ביכולתנו להכיר ולהתמודד עם הכוחות הפסיכולוגיים המעצבים את האופן שבו אנו מפעילים אותן. בניית יכולת זו נשארת אחת החזיתות החשובות והמאתגרות ביותר בתכנון אסטרטגי בכל התחומים.# הפסיכולוגיה של כשל אסטרטגי: לקחים מאסונות אוקטובר של ישראל

בהיסטוריה הצבאית, כשלים מסוימים בולטים לא רק בגלל השלכותיהם הטקטיות אלא בגלל מה שהם חושפים על חשיבה מוסדית. שני אירועים בהיסטוריה הצבאית הישראלית – שהופרדו בדיוק ב-50 שנה – מספקים חלון מרתק לאופן שבו ארגונים מתוחכמים יכולים ליפול קורבן לנקודות העיוורון הפסיכולוגיות שלהם: מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ומתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. שתי הקטסטרופות נבעו לא מחוסר מידע, אלא מדפוסים פסיכולוגיים ומוסדיים עמוקים שמנעו הערכה בהירה של המודיעין הקיים.