מבלפור עד בלפור

1. בספרה המעולה של ברברה טוכמן (זוכת פרס פוליצר פעמיים) התנ”ך והחרב, אודות הקשר ההסטורי העמוק בין האנגלים והיהודים לאורך ההסטוריה, מתארת טוכמן את המחויבות האנגלית, לאורך מאות שנים, לארץ הקודש היהודית ולחובה הקדושה של יישוב עם ישראל בארצו. זאת ועוד הרבה לפני הצהרת בלפור. ראיתי רבים שמסבירים לרגל 100 שנה להצהרת בלפור כיצד הבריטים כתוצאה מקונייקטורה פוליטית, שאכן הייתה, חתרו להצהרת בלפור. אבל מרבית הטוענים הללו התעלמו ממאות רבות של שנים שבה למונחים שיבת ציון וארץ הקודש הייתה משמעות היסטורית ומעשית עבור האנגלים. דמויות כמו ריצרד לב הארי, מלכם האגדי של האנגלים, וגדול האבירים, ויליאם מרשל, פעלו בארץ הקודש למען מטרות דתיות. רבים וחשובים נוספים, לאורך המאות באנגליה, הן בצמרת השלטונית והן בקרב שכבות רחבות בציבור האנגלי החזיקו בדעה שיישוב היהודים בארצם הקדושה, היא חובה מוסרית נוצרית מהמעלה הראשונה.
2. ברברה טוכמן בהקדמה לספרה מספרת מה רבה הייתה תדהמתה כאשר, במסגרת המחקר לספרה, גילתה חומרים שהראו כיצד הבריטים פעלו באופן שיטתי לבגידה מתוכננת במחוייבותיהם כלפי שארית הפליטה מאירופה של רדיפת הנאצים. כיצד הבריטים פעלו במשותף עם המשטרים הערביים הרצחניים ועודדו אותם לפתוח בתקיפה של הישוב היהודי בארץ ישראל. כיצד מנעו בצורה מתוכננת הגנה מהיישוב וכיצד בלמו את הפליטים היהודיים מלהגיע לארץ ישראל במגוון דרכים. הבריטים של תחילת המאה ועשרים פשוט רצו להגן על הערימה של “הנכסים” שהם צברו. המחוייבויות שלהם במסגרת הצהרת בלפור היו שוות כקליפת השום בעיניהם. זה הוא לקח חשוב לכל אלו המדברים על הסכמי שלום המגובים בערבויות בינלאומיות לשלום ובטחון מדינת ישראל. לא צריך להתרשם מהלחץ הערבי לביטול/התנצלות ושכתוב ההסטוריה על ידי “הפלסטינאים” – צריך רק לזכור אותו ולהזכיר אותו לכל אלו שמדברים על הרצון הפלסטיני לשלום. האנגלים מצדם במסגרת “בריטנה הגדולה” פעלו בעצמם ובעצמה כנגד המחוייבות הזו מיד לאחר שניתנה. הם בגדו ביהודים, הם בגדו גם במסורות האנגליות שאליהן ובשמן פעלו ואליהן נשבעו והיו מחוייבים. הם בגדו כמובן, ומעל הכל, בכל כללי מוסר אנושי בסיסי. בגידה זו מקבלת משנה תוקף מזעזע לאור ממדי הזוועה שהתגלתה לעיניהם באירופה (בהנחה שלא ידעו אודותיה ועל היקפה עד שלבי המלחמה האחרונים מה – שלא ברור כלל ועיקר). כמובן שהם בגדו במחוייבויות הבינ”ל שלקחו על עצמם. חלק עצום מהבעיות שקיימות היום נובעות מההחלטות הנוראיות של אז. לא לחינם מאז המאה 13 מוכר הביטוי – “אנגליה הבוגדת” מונח זה מציין בגידה בהסכמים וביחסים בינ”ל – Perfidious Albion.
   3. היה זה זבוטינסקי שקבע שכל יחיד הוא מלך – זו הייתה רוחה של התנועה “הרוויזיוניסטית”. עיקרון הציונות נועד (בין השאר) גם להבטיח חירות לאומית ואישית ליהודים מפני רדיפות ואיומים פיסיים כולל אונס והטרדות. מסתבר שבמדינת ישראל זו שנועדה להבטיח גם חירות וביטחון לנשים יהודיות ובעיקר במוסדות התקשורת שלה שכה מפארים את נושא זכויות האדם והאזרח היו נשים במשך זמן רב אזרחים סוג ב’ שלא לומר סוג אחר שמזוהה עם אות אחרת ב א-ב העברי. “ברוני” תקשורת אלו בסגנון מלך עכברוש (על פי ג’יימס קלאוול) שלטו כל אחד מהם בערמת הזבל הקטנה שלו. כלבי השמירה של הדמוקרטיה “אעלק” – הרבה יותר מלכי עכברוש מאשר כלבי שמירה של דמוקרטיה – מאות אנשים אם לא יותר היו שותפים מלאים ובידיעה מלאה להתנהלות הזו.
   4. התקשורת הישראלית ספקה השבוע את ההגנה האולטימטיבית לנתניהו בנוגע לאחריות וחוסר ידיעה מודע – להזכירכם אלו האנשים שטוענים כל הזמן שהם יודעים מה מתרחש בכל מקום אחר (כולל איזה גנן פיטרו ולמה) אבל על מה שמתרחש אצלהם ממש מול עיניהם אין אף ידיעה. פתאום כל המגה עיתונאים עם מקורות המידע, הם כמו נתניהו, לא ידעו שום דבר לא שמעו שום דבר. אלו המקורבים שלהם, בני דודים מעשיים או רוחניים, מנטורים וממליכי מלכים. אבל הם לא ידעו, לא ראו מה קורה במסדרונות – ולא ידעו כיצד מתקבלים ומתקדמים בעבודה. מה שמיוחס לאחד העיתונאים הישראליים שהגיעו הכי רחוק ברמה הבינלאומית (התחיל כשדר ספורט), הוא האשמה קולקטיבית כלפי “הברנזה”. לפי עדויות אמר אותו עיתונאי שידוע כי כך מתנהלים בתחום. הם מצידם כל “כלבי השמירה” לא ראו שום דבר העיוורים, חלקם רכלנים גדולים, שיודעים כל דבר אחר אצל אחרים. אני תוהה לגבי עיתונאים שאמורים להיות רציניים לכאורה אנשים כמו רביב דרוקר, עופר שלח (אגב אפשר כבר לדעת מדוע דרוקר ושלח לא מדברים בינהם?) לד”ר אילנה דיין (ד”ר במשפטים) – כל אלו שמתפארים בשמות תוכניות מפוצצות כמו המקור, עובדה ועוד – תגידו חברה לא ידעתם משום דבר מזה? לא גונב לאזניכם? חקרתם? בררתם? מדוע קולכם לא נשמע? אז? עכשיו?
   5. אני רוצה להזכיר כי המפכ”ל אלשיך אמר כי משטרת ישראל לא תחקור תלונות אנונימיות של שוטרות על הטרדות מיניות כלפיהן במשטרה וזאת בניגוד לחוק שמחייב חקירה כזו. להזכירכם רבים פרשו מהמשטרה על הרקע הזה אבל העיקר אומרים לנשים תלכו להתלוננן במשטרה…
   6. על העבדות המודרנית – הרבנות הגיע לסיכום עם אישה שתקבל גט רק אם לא תתלונן על אונס – לא רק שזה הסכם שגובל בפלילי בסגנון מאפיה ולא הסכם חוקי של ובין אנשים חופשיים. ראוי שכל אישה תזכור את זה כאשר היא נרשמת לנישואין ברבנות. רבים בורחים מהאופציה המזעזעת הזו.
   7. בבלפור מתגורר זמנית איש אחד חלש שעל פי עדותו מבקש להזכר כמגינה של מדינת ישראל (מורשת ראויה מאין כמוה אבל שמו לא יהיה להבנתי בין אלו שהיא רשומה על שמם) שאמור לייצג את התנועה לחירות לאומית ואישית. כל מעשיו של בנימין נתניהו בשנתיים האחרונות בהקשרים הללו הם להכביד ולהשית עוד ועוד הגבלות על החירות האישית ולפעול לפיצול העם היהודי באמצעות מנגנוני מדינה וכפייה דתית. זו איננה חירות, זו עבדות לקבוצה ראדיקלית דתית שנעשית רעבה לעוד ועוד כוח והגבלות על אחרים. הוא עשה זאת לפי הצהרותיו כי שלטונו היה בסכנה וכי בראייתו לא הייתה לו אפשרות אחרת. ראש ממשלה מנותק וחלש כופה הסדרים דתיים על ציבור חילוני שברובו המכריע איננו מעוניין בכך בכדי לשמור על המשך שלטונו וכל זה בתואנה של הגנה על חשיבות עליונה יותר שבשמה, לטענתו, הוא פועל ואותה, כך הוא אומר, הוא מייצג והיא, לדבריו, תוחלתו. נתניהו משאיר אחריו מורשת, אבל ללא ספק, לא כזו שהוא יתגאה בה בשנות פרישתו. הדברים להבנתי ששמו יוזכר בגינם לא יסבו לו גאווה. בפועל המורשת הפוליטית שלו כבר בתנועת הליכוד היא אדמה חרוכה שבה האטד הוא המלך.
   8. יגיע רגע של שבירה בקרב הציבור החילוני גם הימני – ונתניהו מוביל את קו השבר הזה בדיוק כמו שמתאר סאראמאגו בספרו על העיוורון. התיאורים של סאראמאגו בספר הם ברורים ולקחם נוראי – כשיש עיוורון כללי כל כך גדול, הזוהמה האישית והציבורית איננה יודעת גבולות. גם סאראמאגו מדבר בהרחבה על תופעת מלך עכברוש בספרו על העיוורון. סאראמאגו מדגיש בספרו, כי בתנאים של מחסור ומצוקה כאלו שיראו אפילו צלליות יוכלו להתעלות והיו כאלו שיתעלו ולא לטובה – מלך עכברוש. הפוליטיקה של מדינות כושלות מלמדת אותנו כיצד גם מדינות מצליחות כושלות כאשר הן פונות לפוליטיקה של יצירת מחסור מלאכותי/הגבלת הגישה למשאבים וכמובן שליטה וחלוקת משאבים דרך מקורבים.
   9. נראה לי שהעדויות גם מסביבתו של נתניהו וגם מסביבת התקשרות הן עדות בדיוק למה שאמר נשיא בית המשפט העליון האמריקאי השופט ברנדייס – אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. אבל אצלנו כמו אצלנו יש בעיקר דברי רהב והתיימרות ויש בעיקר צל גם מצד וגם על ובעיקר של התקשרות.

חשוב לדעתי לזכור: בדמוקרטיות מערביות ליברליות אין שום משמעות לחירות לאומית ללא יישומה של חירות אישית שנגזרת ממנה.

מלך עכברוש – ויקיפדיה

מלך עכברוש (באנגלית: King Rat) הוא רומן היסטורי של הסופר האמריקאי ג’יימס קלאוול, יצא לאור ב-1962 ועוסק במחנה שבויים יפני במלחמת העולם השנייה. עלילת הספר והדמויות בדיוניים, אך מבוססים על חוויותיו האמתיות של קלאוול, שהיה כלוא במחנה השבויים צ’אנגי, בו מתרחשת העלילה.

he.wikipedia.org